פשוטו של מקרא ומחלוקת ר"מ ור"א אם עדי חתימה או מסירה כרתי | מסכת גיטין - הרב אהרן פרידמן, ראש הישיבה

שלום וברכה. אני קצת צרוד, עוד מהנסיעה שלי לארצות הברית עם הרבה שיעורים, ואני מקווה שנצליח לעמוד בשיעור הזה. טוב, הנושא של השיעור יהיה שאלה לגבי מה פירוש הפסוק שכתוב בתורה: "והיה אם לא תמצא חן בעיניו וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה", מה פירוש המילה "וכתב", "וכתב לה"? בכל מקום בתורה לכתוב זה לכתוב, כפשוטו. "וכתב הכהן את האלות האלה בספר", הכהן צריך לכתוב. "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". לשון כתיבה זה כפשוטו, לכתוב דבר, לכתוב מילים על גבי מצע, על גבי משהו שכותבים. זה ודאי לא לחתום. לכתוב זה לכתוב, ולחתום זה לחתום. ולכן יש קושי בשיטת רבי מאיר. הרי ישנה מחלוקת, כמו שכולם יודעים, בין רבי מאיר לבין רבי אליעזר האם עדי מסירה כרתי או עדי חתימה כרתי. מי שסובר שעדי מסירה כרתי, באמת לפי חלק מה... לא צריך בכלל עדי... לא צריך בכלל חתימות. מספיק שיש כתיבה ועדי מסירה. ומי שסובר שעדי חתימה כרתי, שזה רבי מאיר, הרי מופיע בגמרא בכמה מקומות שלא צריך בכלל כתיבה, לא צריך בכלל כתיבה... לא צריך בכלל כתיבה לשמה, לא צריך כתיבה במנותק מן הקרקע. ככה אומרת הגמרא בדף ג': "אי רבי מאיר, חתימה בעי, כתיבה לא בעי, דתנן: אין כותבין במחובר על הקרקע, כתבו על המחובר לקרקע, תלשו, חתמו ונתנו לה, כשר". כי מה שכתוב "וכתב ונתן", מסביר מסבירים הראשונים, זה לא הכוונה כתב אלא הכוונה חתם. תראו את רש"י בג' עמוד ב': "אי רבי מאיר, דאמר עיקר השטר זו חתימתו, חתימה לשמה בעי, דכי כתיב 'וכתב לה', אחתימה כתיב. כדיקתני לקמן: כתב גט על המחובר כשר, ואף על גב דכתיב 'וכתב ונתן', מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה, יצא זה שאינו מחוסר שהוא מחוסר כתיבה, קציצה ונתינה, אפילו הכי, כיוון דחתמו בתלוש, מכשר לה רבי מאיר. אלמא 'וכתב' דקרא, אחתימה קאי". מה שכתוב בתורה "וכתב", זה לא כתב אלא זה חתם, ככה לפי רבי מאיר. לפי רבי אליעזר מובן, "וכתב" זה "וכתב", זה לא "וחתם". אבל לפי רבי מאיר, זה קשה. זה קשה להכניס לתוך המילה "וכתב" לא "וכתב" אלא "וחתם". זה קושי זה קושי לא קטן שיש בפשט של פסוק. רש"י מתייחס לזה ככה בקלילות, אבל לכאורה אם אנחנו רוצים להסביר את הפסוק כפשוטו, אז אז יש כמה דרכים ליישב את ה... את הקושי הזה. אולי נתחיל עם דברי החתם סופר. אומר החתם סופר: "אי רבי אליעזר, כתיבה בעי, חתימה לא בעי. סברת ר' אליעזר מבוארת, מפרש הפסוק כפשוטו, כתיבה ממש. אבל סברת רבי מאיר תמוה מאוד, מה ראה על זה להוציא קרא ממשמעותיה? ככל התורה 'וכתב' כתיבה ממש. ובשטרות כתיב 'וכתוב בספר וחתום'". אם תראו, הבאתי את זה בעמוד השני, יש את הפסוק בספר ירמיהו, שנאמר לגבי שטר קנייה של קרקעות, "כי חום אמר השם: כאשר הבאתי אל העם הזה את כל הרעה הגדולה הזאת, כן אנוכי מביא עליהם את כל הטובה אשר אנוכי דובר עליהם, ונקנה השדה בארץ הזאת אשר אתם אומרים שממה היא מאין אדם ובהמה נתנה ביד הכשדים, שדות בכסף יקנו, וכתוב בספר וחתום, והעד עדים בארץ בנימין ובסביבי ירושלים ובערי יהודה ובערי ההר ובערי השפלה ובערי הנגב, כי אשיב את שבותם, נאום השם. אז רואים שהנה המקרא יודע להשתמש במילה וחתום כשהוא רוצה להגיד וחתום. אז כתוב: וכתוב בספר וחתום. ופה לא כתוב וחתום, כתוב: וכתב. אז איך רבי מאיר יכול לעקור את המקרא מפשוטו? אז אני חוזר שוב לחתם סופר: אבל סברת רבי מאיר תמוהה מאוד, מה ראה זה להוציא קרא ממשמעותיה? דבכל התורה וכתב כתיבה ממש, ובשטרות כתיב: וכתוב בספר וחתום. אומר החתם סופר: ונראה לעניות דעתי דהוה ליה למיכתב: וכתב לה כריתות בספר, שיכתוב דברים הכורתים, יכתוב בספר, כמו וכתב הכהן את האלות בספר. הביטוי ספר כריתות, כתב יכתוב ספר כריתות, לא זה הביטוי שצריך לכתוב, וכתב כריתות, מה צריך? צריך לכתוב כריתות, לא צריך לכתוב ספר כריתות. צריך לכתוב כריתות, רק את הכריתות צריך לכתוב בספר, כמו לא כתוב וכתב לה הכהן ספר אלות. ככה שואל החתם סופר. ולכן הוא אומר: אלא על כורחך, קרא מיירי כשכבר נכתב ספר הכריתות, כי כתוב ואומר וכתב, היינו וחתם לספר כריתות, כשכבר נכתב עליו הכריתות על ידי מאן דהוא, יחתום הבעל עליו. האמת שלא כל כך הבנתי את השאלה, את השאלה של של החתם סופר. יש הבדל בין האלות בספר, אין דבר כזה ספר אלות. אין ספר אלות, יש לנו ספר תורה. אי אפשר לכתוב חלקים מהתורה בספר. אפילו אסור לכתוב חלקים מהתורה בספר, הכוונה כדי שיהיה בר קיימא, לקיים את זה, להחזיק את זה. אין דבר כזה. התורה חייבת להיכתב רק ספר שלם. ספר זה לפחות חומש. אפשר לכתוב את ספר בראשית, לא חייבים לכתוב את כל חמשת חומשי התורה. אבל אבל ספר בראשית נקרא ספר, ספר שמות נקרא ספר. אבל האלות זה לא ספר, אין ספר אלות. יש, אז מכיוון שאין אפשרות, הדבר היחיד שמותר לכתוב, כותבים את האלות ומיד מוחקים אותם הרי אל המים, מדובר כאן בפרשת סוטה. אז לכן כותבים את האלות בספר, בספר הכוונה על קלף, כותבים את האלות על קלף כדי למחוק, אבל אתה לא יכול לכתוב ספר אלות, כי זה לא זה לא יהיה ספר אלות. מה שאין כן גט הוא ספר כריתות, כי זה משהו שמותר לכתוב אותו שיהיה בר קיימא, אז יהיה לנו כאן ספר כריתות. אז לכן זה הרבה זה הגיוני מאוד שכאן אומרים האלות בספר, ופה כותבים ספר כריתות. וזה דוחק להגיד מה שאומר הרב החתם סופר, שבגלל שלא כתוב כתוב קודם ספר כריתות, אז אתה אומר לא, ספר כריתות היה כבר ספר כריתות, ובכתב לה הוא חותם על הספר כריתות? וכתב לה ספר כריתות, הוא צריך לכתוב לה ספר. זה כמו ש אם אני לוקח לשון, לשון לא לשון תורה, אבל לשון של אולי אפילו לשון תורה, ועתה כתבו ל, לא, בלשון תורה זה לא זה. מי שאומר אני רוצה עכשיו לכתוב ספר תורה, אז הכוונה שהוא רק הולך לכתוב את האות האחרונה בספר תורה? הוא הולך לכתוב ספר שלם שנקרא ספר תורה. נקרא, יש לו שם בפני עצמו, ספר תורה. אז לכן אני לא מצליח להבין מה המקור של החתם סופר למה שהוא אומר. אני קורא שוב את התשובה: ונראה לעניות דעתי דהוה ליה למיכתב וכתב לה כריתות בספר, שיכתוב דברים הכורתים, יכתוב בספר, כמו וכתב הכהן את האלות בספר, אלא על כורחך קרא מיירי שכבר נכתב ספר הכריתות, ואמר וכתב, היינו וחתם לה ספר כריתות, שכבר נכתב עליו הכריתות. אז זה מה שהתכוונה התורה? שוכתב לה ספר כריתות הכוונה ש... שרק לחתום? זה ברור לכל אדם שפשט התורה זה שאתה צריך לכתוב את ספר הכריתות, לכתוב אותו. זה ודאי שזאת הכוונה הפשוטה. זה נכון שלפי רבי מאיר, אם בדיעבד, לא בדיעבד, אבל אם הוא מצא באשפה, כמו ש... בדף כ"ג, מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה, כשר. אבל להגיד שזה, על זה דיברה התורה? וכתב לה ספר כריתות, שהוא מוצא באשפה משהו וחותם עליו? לא זה מה שכתוב בתורה. אני אף פעם לא מצאתי באשפה גט. זה לא משהו ש... באופן רגיל כותבים את הזה, כותבים. לכן אני... אני אפילו לא נכנס להמשך, להמשך הדברים של ה... של החתם סופר, בגלל הקושי הגדול שיש בהסבר הזה של ה... של החתם סופר. הסבר שני, שאולי אפשר להסביר למה, איך רבי מאיר פירש את מה שכתוב וכתב, איך אפשר, איך רבי מאיר מפרש את זה? זה דברים שנמצאים בפני יהושע, על הגמרא בדף כ"ג. בואו תפתחו רגע בדף כ"ג. בדף כ"ג עמוד א', השורה מסתיימת במילה רב. אמר רב נחמן, אומר היה רבי מאיר, אפילו מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה, כשר. איתיביה רבא לרב נחמן, וכתב לה, לשמה. כתוב וכתב לה ספר כריתות. וכתב לה, מהמילה לה לומדים שזה צריך להיות לשמה, זאת אומרת, לשם האישה הזאת. מאי לאו, כתיבת הגט? מה היית חושב שזה... לא, חתימת העדים. מה שכתוב וכתב לה, זה חתימת העדים, ולא הכתיבה. ככה, ככה הוא מפרש את רבי מאיר. כאן בכלל יש קושי עוד יותר גדול. מילא וכתב לה, אם את... שהוא חותם, אבל הוא אפילו לא חותם! מי שחותם זה העדים, אז איך אתה אומר וכתב לה, זה הבעל? אתה מייחס פה לעדים, זה קושיא יותר גדולה על הגמרא פה. מסביר הפני יהושע: לכאורה מדרשא דקרא גופיה מקשי לה. ואם כן נראה דרבא בעי למימר דלרבי מאיר בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא, כי כתוב בתורה: וכתב לה. אז צריך כתיבה. "ולעניות דעתי נראה דמדרשא דקרא לא קשיא מידי." הקושיא היא לא מה... מה... "דאיכא למימר דפשטא דקרא איירי", הפשט של הפסוק מדבר באיזה מקרה? כשכתב הבעל בעצמו בכתב ידו. "דבכי האי גוונא מדאורייתא לא בעינן עדי חתימה כלל, כדמוכח לקמן גבי שלושה גיטין פסולים." זה הפירוש היותר ידוע ומקובל להסביר על ידו את פשוטו של מקרא לפי רבי מאיר. רק יש עם זה כמה בעיות. אנחנו גם נפרוס את הבעיות וניתן הסברים אחרים. אבל קודם כול ההסבר הפשוט. התורה מדברת על וכתב. כתב, לא חתם, ולא זה כתיבה זה חתימה, וחתימה זה כתיבה, זה לא ככה. מה שכתוב לכתוב זה לכתוב, מה שלחתום זה לחתום. איי, כתוב וכתב לה? התורה מדברת בהווה. בהווה, מה הכוונה? הבעל כותב, כותב את הגט בכתב ידו, ואז גם אם אין עליו עדים, מדאורייתא, זה כשר. כי זה המשנה של שלושה גיטין פסולים. אם ת... גם בדף ג' עמוד ב', זה באמת משנה בסוף המסכת, אבל מופיע בג' עמוד ב': שלושה גיטין פסולים, ואם נישאת, הולד כשר. כתב כתב בכתב ידו ואין עליו עדים, זה אחד המקרים שהגט הזה כשר. ותסתכלו בתוספות אצלנו, דיבור המתחיל שלושה, איכא דמוקי בפרק בתרא אך מתניתין כרבי מאיר. ואז אם זה כמו רבי מאיר, אז בוא נמשיך בתוספות: אף על גב דאית ליה לרבי מאיר כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הוולד ממזר, אומר רבינו תם דהכא היינו טעמא דהוולד כשר, דכך היה המטבע, שלא יפסל הוולד בהנך שלושה. כשקבעו חכמים את המטבע בגיטין, הם אמרו אבל לא לפסול באלה. ואף על גב דרבי מאיר סבר וכתב היינו וחתם, מכל מקום כשר הוולד בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים, כיוון שהבעל עצמו כתב, אין לך חתימה גדולה מזו. אז אני הקטן אומר שבדיוק הפוך התוספות היה צריך להתנסח. אומר: אף על פי שזה כתב וחתם, טוב, הכתיבה זה חתימה, לא! הפוך, וכתב זה לא וחתם, וכתב זה וכתב, והתורה מדברת על כתיבה רגילה. וכשהבעל כותב ונותן, זה מצוין, זה עיקר הדין! אתה לומד מזה שהתורה אומרת "וכתב לה", וכתב ידו הרי היא כמו חתימה, אתה לומד מזה שעיקר שהתורה אמרה "וכתב", היא לא התכוונה שיש הלכה שאתה צריך לכתוב בעצמך, היא התכוונה שצריך שתהיה ראיה גמורה מתוך השטר שזה אתה כתבת. הראיה היא או בכתיבה עצמה, או בחתימה, אבל העיקר זה הראיה שבשטר, לא המילים שבשטר. ולכן המקור הוא בעצם "וכתב לה". אז נכון שמתוך דברי התוספות אני... פני יהושע זה... מישהו יכול להגיד לי: "מהתוספות מוכח לא כמוך", כי התוספות ממשיך לנקוט "וכתב היינו וחתם". אבל הכוונה: וכתב היינו וחתם להלכה, זאת אומרת לפי ההלכה וכתב זה וחתם, אבל פשוטו של מקרא לא סותר את ההלכה, אלא פשוטו של מקרא הוא ההלכה: "וכתב לה", הבעל יכתוב. עכשיו, אם ככה, הסבר מצוין. אבל אפשר לשאול על הדבר הזה שאלה מאוד פשוטה. מה השאלה הפשוטה שאפשר שאפשר לשאול אם ככה? מי אמר לו לרבי מאיר ש"וכתב" זה הראיה, ואפשר לקיים את זה גם על ידי חתימות העדים? אולי התורה רוצה שאתה תכתוב? אולי התורה רוצה שהבעל יכתוב בעצמו? מי אמר, מי אמר שאפשר למצוא באשפה, או אפשר להדפיס במדפסת, או אפשר שסופר יכתוב לך את השטר ואתה אחרי זה, ואחרי זה תביא עדים שיחתמו? הרי כתוב בתורה: "וכתב". מה גרם לרבי מאיר להגיע למסקנה שלו? אפשר ללכת בשתי דרכים: דרך אחת להגיד סברה, רבי מאיר הבין שהרעיון של שטרות זה ראיה, ולכן זה הנקודה, שאנחנו צריכים ראיה. זה הסבר אחד. הסבר שני, עכשיו, לפי ההסבר הזה, עדיין אפשר היה להגיד: טוב, תודה. נכון שזה ההיגיון בכל שטר, אבל אולי בגט יש הלכה, הרי התורה אומרת: "וכתב לה", איך אתה יכול להפקיע דבר כזה? פה הייתי אומר סברה פשוטה, שמביאים אותה בהלכה גם בסגנון אחר במקומות אחרים. אני רוצה להפליג לכאורה לאיזה עניין אחר. פעם הביאו, היה איזה יהודי אחד שהיה לו מה שקוראים בלשון ההלכה נרבים, יודע מה זה נרבים? היה לחוץ על הזה, אולי זה לא יוצא ידי חובה, אולי זה... בארבעת המינים היה משהו, לא יכול היה על זה. בקיצור, היה לו לולב, היה לו כל מיני ספקות, אולי הלולב לולב פתוח קצת, אולי זה הימנק, מי שלמד סוכה יודע מה זה. בקיצור, לא היה יכול להירגע אף פעם, הוא בא לרב מוישה פיינשטיין, שאל אותו, הראה לו איזה מין לולב, הלולב הזה כשר? אמר לו, כשר. אמר לו, אבל הרב, הנה תראה, תראה יש פה... בקיצור, הוא שיגע אותו, עד שאמר לו, תשמע, אם הלולב הזה פסול, אין לולבים בעולם, אין שעם ישראל שיוכל לצאת ידי חובה. זה לא יכול להיות דבר כזה. זה ככה נראה לולב, אדוני, ככה נראים לולבים. אה, יש לולב בסויף העוילום שזה לולב יותר טוב מזה, בסדר, אבל עם ישראל צריכים לצאת, כתוב "ולקחתם לכם". התורה ניתנה לבני אדם לעשות אותה. התורה לא יכולה לצוות משהו שהרבה אנשים לא יכולים לעשות. היום אנחנו ברוך השם חיים בעידן שכולם יודעים לקרוא ולכתוב, אבל לא תמיד כולם ידעו לקרוא ולכתוב. הרבה אנשים לא היו יודעים לכתוב. לא היו יודעים לכתוב, אנחנו מוצאים שהיו, היה סופר, היו הולכים, היו סיפורים על הזקן הזה שהיו כולם באים אליו שיכתוב להם את השטרות. הרבה אנשים לא ידעו לכתוב! כתיבה זו הייתה אומנות. לקרוא בעם ישראל הרבה ידעו, גם היה אחוז מסוים, אבל לכתוב זו הייתה אומנות. לא כל אחד ידע לכתוב. גם אתם יודעים לכתוב בעט, אבל אם אתן לכם עכשיו קולמוס וזה, לא כולם יודעים לכתוב. בקיצור, אז היה אז לא יכול להיות שהתורה תגיד "וכתב לה", שהבעל, שהבעל בכבודו ובעצמו חייב לכתוב את ה את הזה בכתב ידו שיוכלו להביא את זה, יוכלו להביא את זה כראיה. אנשים לא יודעים קרוא וכתוב, אז לכן חייבים חייבים להגיד ש ש ה ה "וכתב", "וכתב לה" זה האפשרות. אבל לפי זה קשה הפוך. קשה הפוך: אם "וכתב לה" זה לא שהוא חייב לכתוב, אז למה כתוב וכתב "וכתב לה"? אז שוב פעם נכנסנו לבעיה, אבל כתוב "וכתב לה"! וכתוב "וכתב", אם אתה רוצה להגיד "וחתם", אז התורה הייתה צריכה לכתוב "וחתם לה ספר כריתות", ולא "וכתב". אבל כתיבת ספר תורה לא אפשר לקיים על ידי זה? אפשר לקיים על ידי שליח. אבל פה זה לא יעזור, כי כל הרעיון של כתב ידו זה שזה ראיה. הכתב ידו היא ראיה. אבל מה? אבל אבל כתב סופר? אבל מינה אותו לשליח זה לא יעזור. מה יעזור? אם כל הרעיון, רבי מאיר מבין שהרעיון של "וכתב לה" שעל ידי הכתב שלו אפשר יהיה, זה בעצם כמו חתימה, וכך פירשנו למה כתוב "וכתב" ולא כתוב "וחתם". ו ו ומה ומה עם ה ומה עם ה אבל זה ואז הכתיבה צריכה להיות לשמה. תודה, תודה. אבל הכתיבה צריכה להיות לשמה לפי זה? לא, לפי אם "וכתב לה", אם "וכתב לה" זה על ידי שלוחו אז כתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר הרי סובר ש כתיבה לא צריכה להיות לשמה, רק החתימה צריכה להיות לשמה. אז איך אתה לומד את זה? אבל מאיפה הוא יודע שיש חתימה? כי הוא פירש... שנייה. ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שהכל נהיה בדברו. עוד הפעם, רבי מאיר, כתוב כתוב בתורה "וכתב לה", שרבי מאיר הבין, ככה הסברנו, רבי מאיר הבין ש"וכתב לה" זה כשבן אדם כותב, וכתב זה וכתב, זה לא וחתם, כי אם אתה רוצה להגיד וחתם, תגיד חתם! אז אמרנו שזה כתוב "וכתב". אז והכתיבה הרגילה שבן אדם כותב בעצמו היא בעצם יש בה שני מרכיבים: מרכיב אחד זה המילים של הגט שנכתבו על ידי הבן אדם, ויש בזה מרכיב שני שזה ראיה שזה נכתב על ידי הבעל, שזה משמש במקום חתימה במשנה של שלושה גיטין פסולים, נכון? אז יש אז יש את שני המרכיבים האלה. עכשיו, ורבי מאיר הבין שהמרכיב השני, המרכיב של הראיה, זה המרכיב שצריך להיות לה לשמה. אז... אז שאלנו, אבל מי אמר, מי אמר שזה זה יכול להיות שהמרכיב גם המרכיב השני של הכתיבה גם צריך להיות לשמה? אם אתה לומד את זה מ"וכתב לה", ו"וכתב לה" צריך שני מרכיבים, זה שצריך גם חתימה לשמה, זה אני מבין, כי יש שני מרכיבים בכתיבה של האדם. וכתוב "לה", אז צריך אבל לפי מה החליט רבי מאיר לקחת רק את המרכיב של הראיה ולהפוך אותו לשמה, ולא את המרכיב של הכתיבה שגם הוא קיים פה? זו זו שאלה זו שאלה אחת. שאלה שנייה, שאלה שנייה שיש לשאול: אם ככה מפרשים "וכתב לה", אם ככה מפרשים "וכתב לה" כתב בכתב ידו, כמו שאומר הפני יהושע, יש שאלה מפורסמת. הרב מאיר, אתה מכיר את זה כי הרב שכטר אוהב אוהב להביא את ה את הט"ז הזה, פגשתי אותו גם. יש ט"ז מפורסם, מופיע גם ביורה דעה, גם בחושן משפט, שיש כלל שדבר שהתורה התירה אותו בפירוש, חכמים לא יכולים לגזור לאסור. זה המקום הראשון שהט"ז מדבר עליו ביורה דעה, שמה הייתה גזירת חכמים לא לסחור במאכלות אסורות. לא לסחור במאכלות אסורות. ושמה יש הבדל, חוץ מחלב. כתוב בשולחן ערוך שבחלב כן יכול לסחור. למה? כי בחלב יש יש פסוק מפורש, התורה אומרת שאפשר לסחור בחלב. אז אומר שם הט"ז: אין כוח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפירוש להיתר, דאין כוח ביד חכמים להחמיר אלא במקום שאין בו לא איסור ולא היתר מפורש מן התורה, מה שאין כן במקום שיש היתר מפורש מן התורה, שמה אי אפשר. למשל, ככה מסבירים על פי הט"ז הזה, למה למה חכמים לא גזרו על מילה בשבת? הרי ביום השמיני, אפילו בשבת, נכון? מי ש תינוק שנולד בשבת, מלים אותו ביום השמיני בשבת. תקיעת שופר, אם ראש השנה חל בשבת, אנחנו לא לא תוקעים בשופר בשבת, למה? בגלל שגזירה שמא שמא הוא לא יידע לתקוע שופר, יוליך אותו ארבע אמות. קריאת המגילה לא, נטילת לולב לא נוטלים לולב בשבת. ברית מילה, למה אתה לא חושש שהוא יטלטל את הסכין ארבע אמות ברשות הרבים? אז יש כמה תירוצים. אחד התירוצים, כי בלולב לא כתוב בתורה מפורש בשבת, כתוב "ביום הראשון", היום הראשון יכול להיות בשבת, יכול להיות בזה. ככה גם ב בתקיעת שופר. מלבד זה שזה גם התקיים במקדש, היו נוטלים לולב ביום הראשון והיו תוקעים בשופר ביום הראשון. אבל ברית מילה יש לימוד מיוחד: "ביום השמיני" אפילו בשבת. אז זה נקרא שמפורש בתורה, חכמים לא יכולים לגזור נגד דבר שמפורש בתורה. ככה אומר הט"ז, ככה הוא מסביר את הלשון של התורה. כתוב שיש כוח ביד חכמים וכולי, ולא לעבור על דברי תורה. מה זה לא לעבור על דברי תורה? אז קשה, והנה שם בחושן משפט: מאי תיתי שיעברו על דברי תורה? ונראה לי, דאף שיש כוח לחכמים לאסור המותר מדברי תורה, היינו דווקא בדבר שאינו מפורש לא לאיסור ולא להיתר, דאז הוא מותר ממילא. בזה יש כוח לחכמים להחמיר. מה שאין כן בדבר מפורש בפסוק להיתר, כגון היתר הנאה מחלב דמפורש בקרא, בזה אין כוח לחכמים לאסור. על כן אמר לא לעבור על דברי תורה. שבדבר מפורש מיקרי עובר על דברי תורה וכולי. אז אני חוזר, איך זה איך זה קשור לסוגיה שלנו? אז הרי אמרנו לפי לפי לפי ה לפי דעת רבי מאיר הסברנו, שמה שכתוב "וכתב לה ספר כריתות", פשוטו של מקרא, מה התכוונה התורה? שהבעל כותב את הגט, ונותן לאישה, ואז לא צריך חתימה. בכתיבה של הבעל יש שני מרכיבים: יש את המילים, ויש את הראיה, כי זה הכתב יד שלו. אז איך חכמים פוסלים את הגט הזה, ואומרים יש גזירה, נכון, הם גוזרים את הכתב ידו וכולי, איך יכולים? זה דבר שהתורה אמרה בפירוש שככה נותנים גט. אם התורה אמרה בפירוש שככה עושים, חכמים לא יכולים לגזור גזירות. ככה אומר הט"ז, ככה מצאנו בשולחן ערוך, שחלב, אפילו שזה יהיה זה איסור חמור, זה איסור כרת מי שאוכל חלב, אבל מותר לסחור בזה, כי התורה אמרה בפירוש. אז אם התורה אמרה בפירוש "וכתב לה", איך אפשר שחכמים יגזרו לא, לא להשתמש בזה? זאת קושיה על הפירוש הזה של "וכתב לה", כמו שהפני יהושע, כמו שהפני יהושע הסביר. אפשר תמיד להגיד שיש הבדל בין איסור והיתר, שאיפה שהתורה התירה אתה לא יכול לאסור כנגד מה שהקדוש ברוך הוא אמר, לבין לבין מקרה שבו שבו זה לא שאיסור והיתר, התורה אמרה דרך איך לעשות, אבל אתה לא, אתה יכול להגיד: תשמע, אני רוצה תעשה יותר טוב. אפשר אפשר להגיד ככה, אבל זאת עוד שאלה. טוב, הסבר הסבר נוסף, אז זה זה הסבר שני. אז אמרנו את ההסבר הראשון של החתם סופר. החתם סופר אמר שהיה צריך "וכתב לה כריתות בספר", כמו "וכתב את האלות בספר", ודחינו את הדברים האלה. וההסבר השני, ש"וכתב לה" זה כתב ידו של הבעל, שזה כשר מדין חתימה, וגם על זה הקשינו שתי שאלות: שאלה אחת, אם זה הפשט, מי לידינו יתקע שלפי מה רבי מאיר החליט שרק את המרכיב של החתימה אני מצריך שהוא יהיה לשמה, ולא את המרכיב של הכתיבה, הרי כתוב "וכתב לה"? ודבר שני שאלנו, אם התורה אמרה שזו הדרך וככה עושים, איך חכמים יכולים לגזור שזה לא יהיה טוב, על פי דברי הט"ז, שאין כוח ביד חכמים לאסור דבר המפורש בתורה? אז יש הסבר נוסף לגבי ה לגבי ה לגבי הכתיבה הזאת. ההסבר הנוסף הוא בנוי על יסוד, על שני יסודות: קודם כל צריכים להבין את ההיבט הלשוני, ודבר שני, צריכים להבין את ההיבט ההלכתי. נתחיל קודם כל בהיבט ה בהיבט הלשוני. בהיבט הלשוני, זה נכון, זה נכון שאנחנו בספר ירמיהו כתוב: "וכתוב בספר וחתום והעד עדים", אז משמע שיש כתיבה, יש חתימה, ויש עדים. עדים כאן צריך לומר עדי מסירה שם. הרעיון הוא הרעיון הוא שזה נכון, אפשר לחלק את הכתיבה ואת החתימה לשניים: יש את הכתיבה ויש את החתימה. אבל זה נאמר בספר ירמיהו, שמה הנביא רצה להדגיש שלא, שזה באמת יום אחד ישתמשו בזה: תכתוב, תחתום, תעשה. הוא רצה ממש להגדיל את המעשה הזה של כתיבת הזה, אז הוא פירט את כל הפרטים. כמו שהייתי אומר: תודה רבה על הכוס, הלך, לקח כוס, נכנס, הלך איפה שיש מים, פתח את הברז, מילא את הכוס, בא לפה והביא לי, תודה רבה. פה אני, כדי להדגיש את זה אני מפרט את כל הפרטים. אפשר להגיד: הביא לי כוס מים, תודה רבה. אפשר לפרט, כשאתה רוצה להגדיל את המעשה אתה מפרט כל פרט. בירמיהו הוא רצה להגדיל את המעשה, לכן הוא אומר: "וכתוב בספר וחתום והעד עדים" וזה, כל מה ברצינות! כן, עוד ייקנו בתים ושדות בארץ הזאת. זה רציני, הנבואה רצינית. אבל באמת במילה "וכתב" מוטמע כל חלקי הכתיבה שיש, והחתימה יכולה להיקרא גם חלק מן הכתיבה. בוודאי, קודם כל גם בלשון נביא, אבל בוודאי בלשון תורה. ואז "וכתב לה ספר כריתות" זה וכתב וחתם. כל חלקי הכתיבה במשמע, גם הכתיבה וגם החתימה. עכשיו, אשתא דאתינן להכי, לכאורה אז חוזרת השאלה הראשונה ששאלנו: אם ככה, אבל צריך גם כתיבה וגם חתימה לשמה? טוב, לשיטת רבי יהודה שצריך גם כתיבה וגם חתימה אני מבין, כמובן אם זה דאורייתא. אבל רבי מאיר אומר שרק חתימה, מצאו באשפה, חתמו ונתנו לה, אבל כתוב "וכתב", כתוב "וכתב". אז כאן יש הסבר שהוא תלוי במחלוקת, הוא תלוי במחלוקת אחרונים בהלכות כתיבת ספר תורה, גם מחלוקת ראשונים בהלכות כתיבת ספר תורה. זה גם נראה קצת שהולכים למקום רחוק, אבל דברי תורה עניים במקום אחד, עשירים במקום אחר. ויש בוא נראה, יש הלכה בהלכות ספר תורה, סימן רע"ו: אף על פי שאומר בתחילת הספר שכותבו לשם קדושת ספר תורה, כל סופר שכותב ספר תורה, הוא צריך בהתחלה להגיד: הריני כותב לשם קדושת ספר תורה. לא מספיק לחשוב, צריך להגיד. זה חידוש של הרא"ש בשם ספר התרומה. יש הרבה ראשונים סבורים: לא צריך להגיד בפה, לשמה זה במחשבה, לא צריך דיבור. אבל יש דעה בראשונים שצריך דיבור, ושולחן ערוך כותב שצריך דיבור. אותו דבר מי שכותב תפילין: הריני כותב לשם קדושת תפילין, הריני כותב לשם קדושת מזוזה. עכשיו, אדם כותב ספר תורה, כשהוא מגיע לאחד השמות, בראשית, אומר: לשם ספר תורה. כותב "בראשית", כותב "ברא", מגיע ל"אלוקים" לא מספיק קדושת ספר תורה, צריך לקדש את השמות. אם הוא כותב "אלוקים" הוא לא חושב, הוא רק כותב את האותיות, פתאום, אה, מה זה? היה פה שם! יש הלכה שצריך לכתוב את האזכרות לשמן. אז אומר השולחן ערוך: בכל פעם שכותב שם מהשמות שאינם נמחקים צריך לומר שכותב לשם קדושת השם, ואם לא עשה כן, פסול. כן נראה מהרא"ש, וכן כתב הסמ"ג וספר התרומה. כתב שם אלוהים אחרים לשם קדושה, אם התבלבל, "לא יהיה לך אלוהים אחרים", הוא ראה "אלוהים", אבל הוא עסוק, הוא גם סופר סת"ם, הוא גם מגיד שיעור, אז הוא בינתיים חושב על השיעור, אומר "לא יהיה לך אלוהים", אה, שם! הריני כותב לשם קדושת השם, ואז אחרי שהוא גומר את ה"אלוהים" הוא רואה שכתוב "אחרים". אז מה זה? זה לא פוסל, כי אי אפשר, אתה לא יכול לקדש משהו שהוא לא קדוש, אינו פסול, אבל קידש בעלי מומים דאינם קדושים. בסדר, עד כאן השולחן ערוך. עכשיו, יש ויכוח, מה קרה בן אדם התחיל לכתוב והוא, בוא נגיד הוא ראה שם הוי"ה, ברוך הוא, הוא מתחיל לכתוב את האות הראשונה: י', האות השנייה, האות השלישית, פתאום הוא מבין, הוא לא שם לב, פתאום הוא נזכר שזה שם הוי"ה, הוא כותב עכשיו שם הוי"ה. וואי, לא אמרתי לשם קדושת השם! שולחן ערוך אמר: פסול. נו, אם מישהו כתב, מה יעשה עכשיו? האם הוא יכול, טוב עוד לא גמרתי לכתוב את השם, בינתיים כתוב רק י-ה-ו, י-ה-ו זה לא שם, זה לא קדוש, עכשיו אני אגיד לשם קדושת השם, אכתוב את הה' האחרונה. זה בסדר או לא בסדר? בזה נחלקו אחרונים. תראו בפתחי תשובה שמה. עיין בספר בני יונה שכתב: דאם כתב ב' או ג' אותיות מן השם בסתם, ולא קידשם לשם השם, ונזכר כשרצה להשלימו, שהגיע לאות האחרונה נזכר, וקידשו, כשר. דקידושו וגמרו באים כאחד. והביא שכן כתב בתשובות הלכות קטנות, ואף על פי שאין למדים הימנו, מצטרף לדעת אחרת. כאן יש הערה, יש בשו"ת הלכות קטנות יש שמה הרבה דברים מחודשים מאוד, אני מדבר בלשון עדינה, דברים מאוד מחודשים, ולכן יש פוסקים שלא ככה אהבו לסמוך על השו"ת הזה, אבל זה סייעתא דשמיא, סייעתא ל... סייעתא למשהו אחר. אבל אם בתחילה הוציא כוונתו למילה אחרת, כגון שהיה לו לכתוב השם, כתוב: ותקרא שמו יהודה. הפעם... כתוב: הפעם אודה את השם ותקרא שמו יהודה. אז אם כתב: הפעם... אז הסופר כותב: הפעם אודה את, ואז הוא התבלבל, קפצה לו העין, הוא חושב שהוא כותב עכשיו יהודה. י', אחרי זה כותב את הזה, ו', ונזכר קודם קודם הד' האחרונה שצריך להיות כאן השם, לשם השם לא מהני. ובספר משנת חכמים שכתב כן בשם הרמ"ע מפאנו, דאם לא קידש את השם אלא לבסוף מהני, והביא ראיה מהא דהיה צריך לכתוב השם וכולי וכולי, דמהני אם עושה מד' ה'. מה הכוונה? בואו תראו. יש ההלכה הזאת, יש ברייתא, ברייתא מופיעה במסכת סופרים, וכך כותב השולחן ערוך: הכותב יהודה ולא נתן בו ד', אם אדם כתב יהודה והתבלבל, במקום לכתוב ד' כתב ה', הרי אתם יודעים שד' וה' בכתיבת סת"ם, אז הה' זה בעצם ד' עם י' מבפנים, אז הוא לפעמים הסופר מתבלבל, עושה את זה, הוא כתב במקום יהודה כתב י-ה-ו-ה, יתלה הד' למעלה. מעל הזה כותבים את הד' זה, טוב, זה לא הנושא שלנו. היה לו לכתוב השם וכתב יהודה, כתבת יהודה, הפעם אודה את יהודה! מה אני אעשה עכשיו? אז יש פתרון, עושה ה' מהד' ומוחק את הה' האחרונה. את הה' האחרונה אתה יכול למחוק, זה עוד לא שם, כתבת יהודה, תמחק את הה'. אי אפשר למחוק את השם, אסור למחוק, אבל אם זה לא שם עדיין, זה יהודה, תמחק את הה' האחרונה, ועכשיו תוסיף את ה... את הי' הקטנה בה', לכתוב השם. אומר הפתחי תשובה: עיין בספר תפארת למשה, שכתב דהיינו דווקא כשידוע שקידשו, כגון שהסופר בעצמו כאן. זאת אומרת, הוא היה צריך לכתוב את השם והוא התכוון לכתוב את השם, אך התבלבל וכתב יהודה, אבל אם רק אם הוא התכוון לכתוב שם והוא קידש את זה. וכן משמע בלבוש, שכתב שהיה לו לכתוב השם וקידשו. אבל אם נמצא ספר תורה במקום שהיה ראוי לכתוב השם כתוב יהודה, ולא יודעים מי הסופר, לא יודעים, יש לומר דאין תקנה לעשות מד' ה', דדילמא לא קידשו הסופר לשם, גם למוחקו אסור, דילמא קידשו, ואיך תהא אות ד' זו בקדושה, וצריך עיון למעשה. בקיצור, יש מחלוקת האם צריך את כל השם לכתוב בקדושה, או מספיק רק את הפסיק האחרון, את הזה של הי' שבתוך הה', אם אתה כותב אותו לשם קדושה, כי רק עכשיו זה הפך להיות שם. אז לקדש את השם, האם זה צריך להיות כל הכתיבה של השם צריכה להיות בכוונה לשם, או מספיק רק הרגע שהוא הופך להיות שם, זה מה שצריך לקדש. אז לפי השיטה שאומרת שצריך רק את ה... כאילו שמה זה בדיעבד, כן? אבל זה מה שחשוב, כדי שיהיה את השם, ברגע שזה הופך להיות שם, שמה צריך לקדש, לא צריך את הכל. מספיק את ה... י' האחרונה שבתוך הה', ובזה קידשת את השם. אז יכול להיות שאותו דבר גם הפירוש כאן. וחתם לה ספר כריתות", הסברנו קודם. "וכתב", מה זה "וכתב"? כל הכתיבה. בסוף זה צריך להיות לשמה של האישה. כל הספר צריך להיות לשמה של האישה, כל הגט. הכתיבה כולה, הכתיבה כוללת גם חתימות. למה הכתיבה כוללת חתימות? כי ככה אמרו בלשון קצרה "וכתב", הכוונה ודאי שצריך גם חתימות, ודאי. מי אמר שצריך חתימות? אולי לא צריך בכלל חתימות? צריך חתימות. למה צריך חתימות? כי כל הרעיון של שטר זה ראיה. כך מצאנו, כך מצאנו בספר ירמיהו, כשרצו לתאר את כל הזה, אז היה היה גם את החתימות, "וחתום". אז היה גם חתימות, אז גם פה יש גם חתימות. אז אלא מה, התורה אמרה בלשון קצרה "וכתב", אבל כמו שבכתיבת השם מספיק רק ה... מספיק רק הסוף, גם פה מספיק רק הסוף שיהיה לשמה. מה הוא הסוף? הסוף זה החתימות של העדים צריכים להיות לשמה, ולא הכל צריך להיות לשמה. ככה אפשר להסביר את שיטת רבי מאיר. משהו צריך להיות לשמה, זאת אומרת, ב... הסוף, הרגע שהוא הופך אותו להיות שטר, זה צריך להיות לשמה, כמו שכאן זה הופך להיות שם, זה צריך להיות לשמה. מקרה נוסף, הזכיר קודם הרב מאיר גם כתיבת ספר תורה. מה הדין כתיבת ספר תורה? מישהו רוצה לקיים את המצווה "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת". כתוב בפוסקים, יש על זה בן אדם שכותב ספר, הרמב"ם ידוע שהוא כתב בעצמו ספר, מספר הוא בעצמו, כתב ספר. לא לא הסתפק על ידי שליח שיכתוב לו את ה שיכתוב לו את הספר. מישהו רוצה לכתוב, כתב בעצמו ספר. היה לי מקרה כזה. חבר שלי כתב ספר תורה בעצמו, רצה לקיים מצוות כתיבת ספר תורה, כתב ספר. ואז הזמין אותי, אומר לי: אהרון, אני מזמין אותך להכנסת ספר תורה. אבל בגלל שאתה ראש ישיבה, אני רוצה להגיד לך משהו מראש. אמרתי לו: מה, מה זה משנה, אנחנו חברים. אומר לי: תשמע, אין כתיבת אותיות. בדרך כלל באים, כל האנשים כותבים אותיות. אני כתבתי את הכל, אני רוצה לקיים את המצווה בעצמי. מה שעושה כתיבת אותיות, אז צריך לכתוב עד הסוף, רק אז מקיים את המצווה. מה הדין במקרה הפוך? מישהו אחר כתב, עכשיו הוא רוצה לכבד מישהו, או מישהו רוצה לכתוב ספר תורה, הוא רוצה לכתוב בעצמו את האות האחרונה. יצא ידי חובת המצווה? כי הוא כתב את האות האחרונה, אז הוא הפך את זה להיות ספר תורה! כי ספר תורה בלי אות אחת... הוא לא חייב אות אחרונה, יכול סתם אות באמצע, בסדר? אז יש ברייתא במסכת מנחות: אמר רבי יהושע בר אבא, אמר רב גידל אמר רב, הלוקח ספר תורה מן השוק כחוטף מצווה מן השוק. אם בן אדם קונה קונה ספר תורה, במקום לכתוב הוא הולך לחנות, קונה. כחוטף מצווה מן השוק. תכף נראה מחלוקת ראשונים, מה זה כחוטף, זה טוב? לא טוב? כתבו, אם מישהו כתב ספר תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קיבלו מהר סיני. כי זו עיקר הכוונה. זו עיקר הכוונה. כאן אני רוצה, בסוגריים קצרים, לומר ש ש... מה ההיגיון? מה זה משנה אם אתה קונה בשוק או זה? יש כאלה מסבירים, אם אתה קונה מהשוק אתה קונה ממישהו, נכון? אז המישהו הזה עכשיו הפסיד את המצווה. יש אפשרות שנייה להגיד, לא. הרעיון זה לא רק שיהיה לך ספר בבית. ספר תורה זה לא קישוט, כדי שיהיה לי בבית ספר. וזה לא רק ללמוד אותו, לקרוא בו לעתים מזומנות, אלא הכתיבה של הספר, כשמישהו כותב את ה... התורה אמרה "ועתה כתבו", מישהו כותב את הספר, אז יש הוא בעצמו מכניס את הדברים על לבו. אין דרך טובה יותר להפוך את התורה ל... למשהו שהוא שהוא חקוק על ליבך מאשר לכתוב בעצמך, לכתוב בעצמך ספר תורה. לפי זה זה לא משנה אם אתה קונה מהשוק או שאתה שוכר איזה סופר שיכתוב לך, אתה זה אותו דבר בשני המקרים. אתה לא חורט את הדברים על לוח ליבך, בשני המקרים. טוב. אמר רב ששת, אם הגיה אות אחת מעלה עליו כאילו כתבו. מה זה כאילו? אז בוא נראה, רש"י אומר: חוטף מצווה הוא מצווה עבד, אבל אי כתב הוי מצווה יתירה. אומר: גם אם קנית מהשוק קיימת את מצוות כתיבת ספר תורה, כי עיקר המצווה היא שיהיה לך, לא לכתוב, אלא שיהיה לך ספר תורה כדי שתלמוד בו. תוספות אומר אם הגיה בו אפילו, סליחה, יש בנימוקי יוסף כחוטף מצווה מן השוק, פירוש: שאין לו שכר גדול כל כך כמי שטרח בכתיבתו, ויש מקום למידת הדין לחלוק ולומר דמה שבאה לו בלא טורח לא היה עושה אותה. על זה דנים האחרונים בנימוקי יוסף, האם נקרא שהוא קיים את המצווה? מה זה אין לו שכר גדול כל כך? קיים את המצווה או לא קיים את המצווה? אז יש צד להגיד שלא, לפרש שהוא לא קיים את המצווה, לכן אין לו שכר גדול כל כך, זה לא מה שהתורה ציוותה. תראו בתוספות, אם הגיה אות אחת פירוש: בספר תורה שלקח מן השוק לא נחשב עוד כחוטף מצווה, שהייתה עליו עבירה שהשהה ספר שאינו מוגה, מעלה על זה כאילו כתבו. גם כאן הדברים לא כל כך לא כל כך מובנים. אבל כאילו מה הכוונה? זה לא בגלל, לפי תוספות משמע לא בגלל שאתה הפכת את זה לספר, אלא בגלל שההוא היה אצלו ספר לא מוגה והצלת אותו. אבל ההבנה הפשוטה של הגמרא, אפשר להכניס את זה בראשונים, היא ככה: מי שקונה, כאילו חטף מצווה מן השוק. לפי רש"י קיים את המצווה, לפי הנימוקי יוסף יש להתלבט. וכתבת זה עיקר המצווה. הגהת אות אחת, מעלה עליו כאילו כתבו. השאלה היא האם בהגהת מצווה, מעלה עליו כאילו כתבו הכוונה היא שקיים את המצווה לגמרי או לא? זה תלוי בשאלה, מה שכתוב "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת", כולם יודעים הרי מה המקור לכתיבת ספר תורה? איפה יש מצווה לכתוב ספר תורה? לא כתוב בשום מקום בתורה צריך לכתוב ספר תורה. כתוב רק "כתבו לכם את השירה". מה זה השירה? שירת האזינו. השירה זה שירת האזינו. הרמב"ם הולך ואומר, טוב, יש הלכה אבל שאי אפשר לכתוב מה? אי אפשר לכתוב רק את השירה, כי הרי צריך לכתוב זה, אז כדי לכתוב את זה צריך לכתוב גם את כל התורה. אז מכיוון שיש בעצם המצווה שיש על כל אחד ואחד זה לכתוב את שירת האזינו, מכיוון שאי אפשר לכתוב רק את שירת האזינו צריך לכתוב את כל הספר תורה. ככה אומר הרמב"ם מפורש. שואלים אחרונים, טוב, אז אני מבין שצריך לכתוב את ספר דברים, מי אמר שצריך לכתוב את כל התורה? יש על זה תירוצים ופלפולים. כל מי שמכניס ספר תורה ורוצה לדרוש בהלכה מדבר על זה. אני, נראה לעניות דעתי, שהפירוש הוא פשוט. הקדוש ברוך הוא אמר למשה ויהושע, "ועתה", הרי הוא מדבר שם למשה ויהושע, "ועתה כתבו לכם את השירה הזאת ולמדה את בני ישראל שימה בפיהם". מה הכוונה "ועתה כתבו לכם את השירה"? איפה תכתבו את השירה? הוא לא התכוון תכתבו את השירה, תעשו איזה אלא התורה ניתנה למשה רבנו לאורך כל ה לאורך כל ה-40 שנה במדבר, ועכשיו כשהגיעו אל סוף התורה, כותבים את השירה ובזה חותמים את ספר התורה. כתבו לכם גם את השירה הזאת בתוך הספר שלכם. אבל אתה לומד מזה שמה? שלמשה היה ספר שלו, וליהושע יש ספר שלו. היא מסיימת את כתיבת, את כתיבת כל הספר תורה. אפשר שהמצווה היא, המצווה כאילו של כתיבת ספר תורה, מתקיימת בכתיבה שהופכת את הספר לספר תורה, כמו כתיבת השירה של משה, שהוא כתב אותה וזה הפך לספר תורה. ולכן "מעלה עליו כאילו", אם נפרש מעלה עליו כאילו הכוונה שקיים בזה את מצוות הכתיבה, אז גם "וכתב לה" בחתימה אתה יכול לקיים לפי רבי מאיר. אבל אם אתה אומר לא, "וכתב" זה הכל צריך להיות, הכל צריך להיות לשמה, אז זה רק מעלה עליו כאילו. יש את הבדיחה הזאת שמישהו אומר מעלה עליו כאילו וזה, כאילו קיים את כל התורה כולה, אז הוא אחרי זה מגיע לבית דין של מעלה, אז הוא מצפה לקבל את כל שכר שקיים את כל התורה כולה, אז נותנים לו איזה משהו קטן, אומר: מה זה? אומרים: יהי רצון כאילו נתנו לך שכר על כל המצוות שעשית, שכאילו עשית. כאילו, זה לא, כאילו זה כאילו, זה לא באמת. אז זה תלוי איך מפרשים. אז אפשר לתלות את זה, אולי קצת עשיתי את זה בדרך חריפות, אבל זאת בעצם המחלוקת בין רבי מאיר לבין לבין רבי אלעזר. רבי מאיר שאומר עדי חתימה, הכוונה חלק. מה שהופך את השטר לשטר, זה מה שצריך להיות, ומה שהופך את השטר לשטר זה עדי החתימה. ולכן מה שכתוב "וכתב לה", זה לא וחתם, זה לא שכתב זה חתם, כתב זה לא חתם, כתב זה כתב. אז הרגילות שכותבים את הכל, אבל אבל מה שצריך להיות זה זה החלק הזה, זה בעצם הופך את כל הגט לגט שנכתב לשם לשם האישה. האם יש פה דין שלכתחילה? לא. בספר תורה, גם אם נגיד שאתה מקיים, ודאי שעדיף לכתוב את כל הספר תורה בעצמך, אבל פה בגט אין אין איזה משהו מיוחד בגט שצריך שהכל יהיה לזה, העיקר שזה הגט יהיה יהיה לשם האישה. זו זו דרך זו דרך נוספת להסביר את ה ואני רוצה לחזק את הדרך הזאת, ולומר שלמילה "ספר", אולי זה טיפה מתחבר אולי טיפה מתחבר לדברים של החתם סופר, טיפה, המילה "ספר" יש לה שתי משמעויות בתורה. אנחנו צריכים לדעת את זה. דיברנו על זה פעם, שכדי להבין את ההלכה צריך לדעת גם עברית. לדעת עברית זה לא הכוונה שלהיות דובר עברית כשפת אם. יכול להיות בן אדם שמדבר עברית והוא לא יודע עברית, כי הוא הוא רק מבין את המשמעות של הדברים בימינו, אבל הוא לא מבין באמת את הפירוש. מה פירוש המילה ספר? האם המילה ספר זה בוק? אז מה זה? אנחנו היום אומרים ספר בוק. ספר קריאה, ספר זה, ספר כל מיני. למרות ש למרות שאני לא בטוח שזה בכלל בלשון הקודש נקרא ספר. זה לא נקרא ספר. ספר זה ספר זה אולי רק מגילה, כתוב בקלף, כמו שיש לו הלכות ספר. אבל המילה ספר, יש שתי משמעויות: יש משמעות אחת שזה סיפור דברים, למשל "זה ספר תולדות אדם", ויש עוד משמעות למילה ספר, לא בוק, אלא אני חושב שהתרגום, אני יכול להיות שאני טועה, אומנם הייתי בארצות הברית עכשיו שבוע אז אבל אז האנגלית שלי קצת השתפרה, אבל לא כל כך לא מספיק כל כך, אני חושב שיותר קרוב לדוקיומנט, מסמך. זה הפירוש השני של הביטוי ספר. "וכתב לה ספר כריתות", "וכתוב בספר וחתום", זה הכוונה מסמך משפטי, מסמך חשוב. האמת שזה זה גם גם גם ספר של סיפור דברים במקרא, בדרך כלל, גם הספרים, מה שאנחנו קוראים עשרים וארבעה ספרים, הם דוקיומנטס. זאת אומרת, ספר בראשית הוא לא רק סיפור מעשי אבות, אלא יש לו הלוכעס. הוא הפך להיות מסמך מחייב. איפה אנחנו מוצאים את זה? מוצאים את זה במגילת אסתר. כתוב: "ומאמר אסתר קיים" וכולי "ונכתב בספר". מה זה נכתב בספר? נכתב כמסמך מגובש, סגור ומחייב. מחייב, מה הכוונה מחייב? שיש שם הלכות שכתובות, וחובה על כל ישראל לקיים אותם ולעשות אותם. וזה הכוונה: "וכתב לה ספר כריתות". אני רק מחזק פה את דברי רבי מאיר. הכתיבה זה לא לכתוב כריתות בספר. האלות בספר זה באמת על קלף. זה לא הופך להיות, האלות שכתובות על קלף לא הופכות להיות דוקיומנט, הם לא הופכים להיות מסמך מחייב. אבל אתה אומר ספר כריתות, זה מסמך. ספר התורה, זה מסמך. "ונכתב בספר" של מגילת אסתר, זה מסמך. נמצא שמצאנו הסבר מרווח מאוד לרבי מאיר, שלא עוקר את פשוטו של מקרא. וחוץ משלושה מקרים כמו שהגמרא אומרת, ההלכה לא עוקבת מקרא, היא לא עוקרת את המקרא, היא מפרשת עומקו של המקרא. ורק אם נעמיק נבין את הדברים. ברוכים תהיו.