עצרת זיכרון והספד במלאת שבעה לפטירת מורנו הרב אפרים רובינשטיין זצ"ל

ברשות ראשי הישיבה, אנחנו מתכנסים כאן היום, רבנן ותלמידיהון, המשפחה, בזכרו של מורנו הרב רובינשטיין זכר צדיק לברכה, לשמוע דברי הספד, דברי התעוררות בזכרו. נזמין את ראש הישיבה הרב פרידמן לתת דברי הספד, בבקשה. ברשות ראשי הישיבה, הרבנים, בני המשפחה. אנחנו נמצאים שבעה ימים ועוד יום להסתלקותו של מורנו הרב רובינשטיין זכר צדיק לברכה. חכמים קבעו לנו סדרי אבילות: שבעה ימים, שלושים יום ו-י"ב חודש. יש משמעות למבנה הזה של ימי האבילות. ימי האבילות בנויים על מעגלי החיים שהאדם חי בהם. אנחנו חיים שבוע, אנחנו חיים חודשים, ואנחנו חווים גם את הזמן כשנים. שבוע שלם שבו אנחנו נזכרים בשבוע של הרב. ביום ראשון בבוקר, אחרי התפילה, הרב צועד בצעד מדוד למטבח שמקבל מחדש מוצרים, בודק שכל המוצרים מתאימים לסטנדרט של ישיבת כרם ביבנה, לסטנדרט שהרב קבע. ולא רק הישיבה נוהגת בזה, אלא כמה וכמה תלמידים ממשיכים את הסטנדרטים הללו שהרב קובע. ובצניעות הרב ככה פוסע אל המטבח. יום שני, בשעות הערב, שיעור בהלכה של הרב בבית בריינין. הרב עומד, מוסר את השיעור, גם במסירות, גם בהתלהבות, גם בשמחה. בין אם הכיתה מלאה וגדושה, בין אם הקבוצה קטנה יותר, הרב מקפיד. ואפשר היה לכוון את השעון לפי השעה שהרב מגיע ופוסע מהבית אל הכיתה שבו שבה נמסר השיעור. יום שלישי של הרב, גם אם אין שיעור, יש שורה של תלמידים שבאים לשאול את הרב שאלות, שניים-שלושה עניים שעומדים בהיסוס בכניסה של בית המדרש, ומיד מישהו מכוון אותם אל הרב. הוא הכתובת שלהם. הם באים אליו, מתעניין, עוזר, מכווין. וכך הלאה, יום רביעי ויום חמישי. ביום שישי הרב דואג שהעירוב עומד על תילו. בחורים שהולכים לכל המושבים מסביב בודקים עם הרב את עירובי התחומין בדיוק, איפה לשים, עד איפה הם יכולים ללכת. שבת קודש, ליל שבת, הרב תמיד הולך הביתה עם אורחים, אף פעם לא לבד. ואורחים, זה לא הכוונה רק בני משפחה, אלא תלמידים, אנשים אחרים, כל מי שצריך, כל מי שצריך קצת חום, כל מי שצריך תוספת אהבה, הרב לוקח אותו בחביבות, תופס אותו ביד כדרכו ולוקח אותו איתו הביתה. שבת בבוקר, הרב עומד כאן בקריאת התורה צמוד לבעל הקריאה כדי לשים לב, לתקן אם צריך, ובעלי הקריאה לא חוששים ממנו. הם יודעים שגם אם יתקן אותם, זה יהיה בכזו חביבות ובכזה ביטחון, עם כזה יישר כוח. וכשהוא מגיע לעמוד כאן ליד הבימה תמיד מביא איתו שני חומשים. חומש אחד לעצמו וחומש אחד לעולה לתורה שיעמוד לצידו. והוא לא מסתפק בזה שהוא מניח את החומש על השולחן, אלא גם פותח אותו במקום. וכשהעולה יורד מהעלייה גם מראה לו בדיוק באצבע: כאן, כאן מתחילים. במהלך השבעה סופרו הרבה סיפורים, וכל מי שקשור לרב שמע ונחשף לסיפורים. קשה כמעט להוסיף על כל מה שנשמע ונאמר וסופר בשבוע הזה. אבל יש ערך גדול להתכנסות, להתכנסות הזו בבית המדרש כאן, מאחורי העמוד של יהודה, להורות לפניו. את יהודה שלח להורות לפניו. כאן ישב מורנו הרב רובינשטיין זצ״ל, ולמד והתפלל ולימד וענה והורה משך עשרות שנים. כמה תורה, כמה תפילות בית המדרש הזה ראה ממורנו הרב. אז כאן להתכנס פה ולדבר קצת על המורשת שאנחנו רוצים לקחת לעצמנו מהחיים הכל כך ארוכים, ארוכים בתוכן, ארוכים במשמעות שהרב חי. הרב הלך לעולמו בשבת פרשת בראשית, והשבעה במהלך פרשת נח. ובהתכנסות הזו כבר אנחנו מתכוננים לשבת לך לך. ושלוש דמויות ענקיות עומדות בשלושת הפרשיות הללו בתחילת התורה כדי שכל אדם שלומד תורה יתבונן בהם וילמד: אדם הראשון, נח ואברהם אבינו. אדם הראשון, שהוא דוגמה לכל בני האדם. גם השם שלו, אדם, הוא שם כללי שכל אחד ואחד מבני האדם נקרא אדם על שמו. אומרת התורה שהקדוש ברוך הוא ברא את האדם בצלם אלוהים. ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״, ״בצלם אלוהים ברא אותו״. ודנו המפרשים בכמה וכמה דרכים מה פירוש הביטוי ״צלם אלוהים״. שהרי בוודאי שאין הכוונה למראה חיצוני, שהקדוש ברוך הוא אינו גוף ואין לו דמות הגוף. פירוש אחד מעניין נמצא אצל רב סעדיה גאון. אומר רב סעדיה גאון: עשה אותו כדמותו בעניין השלטון והממשלה, לא בעניין צורת הפנים ודמותו. ועשה אלוהים את האדם במדרגת שליט, שהכול תלוי בו, כמו שהוא יתעלה שליט על הכול. וראיה ממה שאמר: ״וירדו בדגת הים, סוף הפסוק. בצלם אלוקים ברא אותו, טוב וכולי, עזוב, נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וירדו בדגת הים וכולי, ככה אומר הרס"ג. וכל אחד יודע את הפסוק המפורסם בספר תהילים, שהשלטון והממשלה של אדם מתחילה קודם כל בשליטה שלו על עצמו. כך כתוב, כך כתוב בספר תהילים, סליחה, בספר משלי: "טוב ארך אפים מגיבור ומושל ברוחו מלוכד עיר". הממשלה והשלטון שהם בטבע של האדם, יש אנשים שמכוונים את זה לרצון לשלוט על אחרים, ויש אנשים, כמו הרב, שמכוונים את זה קודם כל ליכולת של האדם לשלוט בעצמו. מפורסמים מאוד דברי הכוזרי במאמר השלישי. שואל אותו המלך, את החבר: "ספר לי מעשה החסיד שבכם היום, איך נראה חסיד?" אמר החבר: "החסיד הוא הנזהר במדינתו, משער ומחלק לכל אנשיה טרפם וכל סיפוקם, ינהג בהם בצדק, לא יונה אחד מהם, לא ייתן לו יותר מחלקו, וימצאם בעת צורכו עליהם שומעים לו, ממהרים לענותו בעת קוראו, יצום ויעשו כמצוותו". אמר הכוזרי: "על החסיד שאלתיך, ולא על המושל!" אמר החבר, אני חושב שהדברים שנקרא עכשיו שאומר הכוזרי, אפשר בלי להוסיף עליהם כמעט כלום להיזכר בדמות המופלאה. אמר החבר: "החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים ומנהיגם, והוא המוכן לממשלה. כאילו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם, והספיק להם חסרונם. וחסם הכוחות הכעסניים, המבקשים לנצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בדברי החוכמות והדעות, ונתן לחושים חלקם, ומשמש בידיו ורגליו ולשונו כעניין הצורך ובחפצו המועיל. ינהיג הכוח החפצי כל האיברים המשמשים אותו בזריזות, וחריצות, ושמחה. ויעמדו בעת העמידה", שצריך לקום, "מבלי עצלה. וישתחוו עת שיצום להשתחוות, וישבו בעת הישיבה, ומביטות העיניים הבטת העבד אל אדוניו, ויעמדו הידיים ממעשיהם, ותשתוונה הרגליים לעמידה, ויעמדו כל האיברים כנבהלים היראים לעשות מצוות מנהיגם, לא ירגישו על מיחוש, ולא על הפסד אם יהיה להם. ויהיה הלשון מסכים עם המחשבה, לא יוסיף עליו", לא ידבר מה שהמוח אומר לו שלא צריך לדבר, "ולא יבטא בתפילתו על דרך המנהג כמו הזרזיר, אלא כל מילה ומחשבה וכוונה בה". וכל מי שעמד ליד הרב בתפילה ראה את זה וחווה את זה. כמו שאמרתי קודם, אין מה להוסיף על התיאור הזה של החסיד שמתאר ספר הכוזרי, אבל אולי משהו, תוספת אחת. לפעמים הרב היה מתעייף במהלך הלימוד, מתוך הריכוז והלימוד הרציף, והיה מרגיש שהוא לא יכול יותר להתרכז, צריך קצת לנוח. אז אדם רגיל הולך לביתו, שוכב על מיטתו, מניח את ראשו ונח. כמה נח? חצי שעה. חצי שעה זה מעט. יש בישיבה הפסקת צהריים ארוכה, שנת צהריים. אם תגיד למישהו: אתה עכשיו תישן שבע דקות, עד שאני ארדם זה לוקח שלוש דקות, להתעורר שתי דקות, מה נשאר באמצע? וגם אם תאמר למישהו: עכשיו יש לך שבע דקות, שמונה דקות לישון, הוא לא יכול להירדם רק בגלל שהוא יודע שהוא צריך להתעורר עוד עוד כמה דקות. הרב היה יכול, החברותות מעידות, היה יכול לשים את הראש, אומר אני חמש דקות אני נח, או שש דקות אני נח, או שבע דקות נח. שם את הראש, זה סוג של שליטה מיוחדת בגוף של הבן אדם. שכל, הרי כל כולו זה בשביל ה... נרדם! שם את הראש, נרדם, וכשמגיע הרגע להתעורר, מתעורר, מרים את הראש וחוזר ל... וחוזר לתלמודו. וכמה שהסיפור הזה נראה דבר פשוט, אבל זה מראה עד כמה, עד כמה היה כאן בחינה של צלם אלוקים של אדם. נח, המיוחדות של נח התפרשה בפסוק אחד: "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו". מה פירוש המילה צדיק? יש הרבה פירושים. אחד הפירושים, פסוק בתהילים: "לווה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן". רשע זה אחד שלוקח מאחרים ולא מחזיר להם. וצדיק זה אחד שנותן לאחרים דברים שלא היה צריך לתת. "לווה רשע ולא ישלם, וצדיק חונן ונותן". אולי לכן דווקא יוסף נקרא יוסף הצדיק, כי הוא היה המשביר לכל עם הארץ, הקדיש את חייו כדי לפרנס ולזון ולהאכיל את משפחתו ואת כל העולם כולו. זה צדיק. ונח, דווקא בדור של אנשים שלוקחים לעצמם את מה שלא שייך להם, היה צדיק תמים. בפירוש ספורנו על התורה, כותב על המילים "את האלוקים התהלך נח" מה זה "את האלוקים", איך אפשר ללכת עם האלוקים? אומר הספורנו: הלך בדרכיו, להיטיב לזולתו. זה הפירוש "את האלוקים התהלך נח". נח הלך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: מה הוא חנון, אף אתה חנון; מה הוא רחום, אף אתה רחום. וצדיק חונן ונותן. יש פירוש מקורי של רבי יוסף בכור שור על הפסוק "ויסגור ה' בעדו". נח נכנס לתיבה, כתוב הקדוש ברוך הוא סגר את התיבה בעדו. מה זה "ויסגור ה' בעדו"? למה נח לא יכול היה לסגור בעצמו? הרי הוא הכין את הזה, רואה שיש גשם, תסגור. אז המדרשים ורש"י מסבירים "ויסגור ה' בעדו" שהרשעים של דור המבול רצו לשבור את התיבה, באו עם גרזנים לשבור, להרוס את התיבה, ונח לא היה יכול לעצור, בא הקדוש ברוך הוא, מנע מהם להתקרב לתיבה, וזה "ויסגור ה' בעדו", ככה על דרך המדרש. יש פשטנים שמסבירים שעם כל המנגנונים שנח עשה לסגור את התיבה, עדיין מים היו נכנסים, אם לא שהקדוש ברוך הוא דאג שמים לא ייכנסו, וזה "ויסגור ה' בעדו". אבל רבי יוסף בכור שור מסביר שנח לא יכול היה לסגור את הדלת של התיבה, לא בגלל המשקל של הדלת ולא בגלל רשעים שעמדו שם, אלא בגלל האופי שלו. נח אמר אולי יש עוד מישהו שצריך להיכנס לתיבה? אולי יש עוד מישהו שאפשר להציל? אולי עוד רגע מישהו אנשים יחזרו בתשובה, אולי? לא יכול לסגור, לא יכול לסגור את הדלת. עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו סגר את ה... סגר את הדלת בעדו. לפי זה צדיק תמים זה צדיק שלא שואל שאלות. איזה שאלות יכול צדיק לשאול? גם מישהו שנותן ומטיב יכול לפעמים לעשות חשבון: אני עכשיו אטיב לפלוני, "שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו"? לא. חונן ונותן, בחינם. ופה אני לא רוצה לספר שום סיפור, רק להגיד לכם שאני יודע ועד, לא לא במקרה אחד ולא בכמה, הטבות שהרב עשה לאנשים וביקש ממני לא לספר להם. ביקש ממני בתוקף התפקיד לעשות פה, לתת להוא, להעביר לזה, ולא לספר. לעולם, שלא ידעו. והדמות השלישית, אברהם אבינו. אברהם אבינו לא מסתפק בצלם אלוקים, וגם לא רק בלהיטיב לבריות. אברהם אבינו, הדוגמה שלו, המופת שבו, אולי דרך חייו באה לידי ביטוי בפסוק שחוזר על עצמו לאורך חייו של אברהם אבינו: "ויקרא בשם השם". "ויקרא בשם השם", אומר הרמב"ן: "והנכון שהיה קורא בקול גדול, מודיע אלוקותו לבני אדם, כי באור כשדים היה מלמדם ולא אבו לשמוע, ועתה כשבא בארץ הזאת שהובטח בה היה מלמד ומפרסם. וכן אמר הכתוב ביצחק, וכן אמרו בבראשית רבה: מלמד שהקריא שמו של הקדוש ברוך הוא בפי כל בריה". אברהם אבינו הוא המלמד הגדול של האמונה, של דבר השם, לעולם כולו. יש מאמר מופלא של הרב סולובייצ'יק בספר "עמודו של עולם". במאמר הזה הוא קורא לזה "אברהם המורה". אברהם המורה. ואני רוצה לקרוא את המילים של הרב סולובייצ'יק במאמר הזה, וגם פה כמעט ולא צריך להוסיף. וכמה הדברים חשובים היום בדור שלנו. כמה מורים, מלמדים, מרביצי תורה, מתינוקות של בית רבן ועד תלמידי חכמים גדולים, חסרים היום בעם ישראל. כותב הרב סולובייצ'יק כך: "המורה בקהילת הברית זוכה למשימה על-אנושית להצטרף אל האלוקים במלאכה המכובדת מכל: הבאת האדם לידי שלמות. המנהיג הדתי הוא מדריך ומחנך שעליו הוטלה השליחות להשלים את מפעלו של הקדוש ברוך הוא. הוא עזרו של הקדוש ברוך הוא ושותפו בניסיון להאיר בהדרגה את עיניהם של בני האדם, לחשוף בפני האדם את יכולותיו הכבירות, ולהנחות אותו לקראת ייעוד נפלא. הוא חייב להאמין באלוקים, ובעת ובעונה אחת גם באדם. הוא מאמין ואומן גם יחד. סבלני ואמיץ כזה היה אברהם". אחת התכונות של הרב, שלפעמים לרוב צדקותו לא הספיקו לדבר על זה: האהבה והתשוקה שהייתה בו ללמד תורה. כשהייתי צעיר, הייתי נוסע עם הרב לחתונות ודברים כאלה. לא היה לנו רכב, הייתי אברך צעיר, לא היה לנו רכב, והייתי מחפש עם מי אפשר לנסוע לחתונה. אם החתונה הייתה ביום שני או ביום רביעי, שאז היו השיעורים של הרב, רק אחרי השיעור. אמר לו: "אבל הרב, אנחנו בקושי נספיק להגיע, זה רחוק וזה, אז אולי..." "אני לא יכול להזיז את השיעור". השיעור היה קודש קודשים. הכל נדחה מפני השיעור, ואין השיעור נדחה מפני כלום. דיברנו עם ראש הישיבה. היו זמנים שבחורים עוד לא חזרו מהצבא, והרב היה מלמד בשיעור היומי בחורים שביחד משיעור ד' שהיו חוזרים מהצבא. והיה לוקח זמן עד שהיו חוזרים, עד שהיו מתקבצים. הוא היה בא אלינו ושוב בעדינות ובחביבות המיוחדת שלו, אומר: "אולי אפשר שיהיה לי שיעור?" הוא לא ראה את העובדה שעכשיו אולי יש לו זמן ללמוד לעצמו, קצת חופש כזה. לא, הוא רוצה שיעור. "אפילו שני תלמידים, רק שאני אוכל לתת שיעור, יוכל ללמד תורה". איזה רצון עז כזה ללמד. הרבה עוד יש מה ללמוד מדמותו של מורנו הרב רובינשטיין זצ"ל, על צלם אלוקים שבאדם, על צדקות ותמימות, על מחויבות לקרוא בשם השם, לקרוא לקרוא ולשוב ולקרוא. אבל הזמן קצר. זכה מורנו הרב רובינשטיין זצ"ל לזרע ברך השם, משפחה שלמה. הרבנית, שתיבדל לחיים ארוכים, שהייתה שותפתו בחיים, וכל מה שאנחנו חווינו וראינו ומספרים היא שותפה מלאה בכל הדברים הללו. לצאצאים שכולם הולכים בדרכו, ולתלמידים רבים רבים שימשיכו בעזרת השם ללמד תורה, להאיר את העולם באמונה, בתורה, בעבודה ובגמילות חסדים. דברי הספד מפי הרב בולכמן שליט"א. כפי ששמע ראש הישיבה, אחר כל התשפוכת של אהבה אדירה של תלמידים לרב שהיה השבוע וכל הסיפורים האלה, קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרי להוסיף בפרטים האלה. אבל אשתדל להסביר לעצמי וגם לכם מה בדיוק המטרה של הספד לעניות דעתי ואיך נוכל לקיים אותו על כל פנים במקצת. אנחנו יודעים שהגמרא בסנהדרין אומרת מ"ו, כך נפסקה הלכה, שהספד יקרא דשכבי הוא, כבודו של המת. ומאז שאני ילד אני שואל, הרי, נו, אולי יש אנשים שאחרי שהם עולים לעולם האמת הם עדיין מחפשים כבוד? אבל לי נדמה שזה קצת צורך עיון. מה זה כבוד של הנפטר? מה זה מה זה כבוד? בשלמא יעלה למעלה והרשב"א יגיד לו שהפשט הזה שאמרת בתוספות הוא נכון, זה אני מבין כבוד. אבל מה לשוכני בתי חומר לומר על פלוני ועל אלמוני, מעלה או לא מעלה, מה... אפשר שוואכע כבוד, מה זה מה זה הכבוד הזה? ובגמרא מבואר שרב רצה את הכבוד הזה. הגמרא אומרת בשבת קנ"ג שרב אמר לשוביה: אחם בהספדאי דהתם קאימנא. תחמם את הציבור, אומר רש"י, תעורר אותם שיבכו! רב?! מה הוא צריך שהציבור יבכה? זה חסר לו? איזה צעטל גדול יהיה, כזה כזה או כזה? מה מה בדיוק העניין הזה שהספד שהוא יקרא דשכבי, שעד כדי כך שרבינו, רב, רב שהוא מקים עולה של תורה שבבבל, הרי אנחנו לומדים פה גיטין, מה הוא צריך את זה? וזה היה לי קשה הרבה הרבה שנים. הוא עולה למנוחות, אנחנו נשארים פה לאנחות. היית אומר לי יקרא דחיי, אני מבין. אבל מה זה יקרא דשכבי? מה זה כבוד הנפטר שבוכים בשבילו? מה הדבר הזה? וזה צריך הסבר, כי אחרת בשביל מה זה? בשביל מה זה? בהלכות של אבל יש פה איזה פן מסוים בהספד שאני חושב ששייכת לנו במסוים כחבורה. אנחנו רגילים לדעת איזה אימרה ידועה שהגמרא "אחד מהחבורה שמת ידאג, ידאגו כל בני החבורה". אז חושבים שזה איזה עצה טובה, מידת חסידות, לא יודע, דברי אגדה. הרמב"ם פוסק את זה להלכה למעשה, בהלכה. הרמב"ם פוסק בהלכות אבל בפרק י"ג הלכה י"ב, פוסק הרמב"ם כל מי שאינו מתאבל כמו שציוו חכמים, הרי זה אכזרי. זאת אומרת הוא חסר רגישות. אלא יפחד וידאג ויפשפש במעשיו ויחזור בתשובה. הרמב"ם עוד מעט יסביר לנו מה זה בדיוק התהליכים האלה. ואז הוא מוסיף בהלכה הזו שאמר שמדיני האבל שיש דין של פחד ודאגה, אז הוא מוסיף: ואחד מבני החבורה שמת תדאג כל החבורה כולה. זאת אומרת הוא מביא פה יש איזה דין שבני החבורה, אלה ששייכים לחברה ובפרט תלמידים, בני הישיבה, ואנחנו אוהבים יקרי של הנפטר, אנו בני החבורה יש לנו דין אבל עד לא לשבת שבעה, אבל יש לו דין אבל עד כמה שאבל יש לו חיוב של דאגה ופשפוש מעשיו ויחזור בתשובה, זה מחיוב אבל חייבים כולם לעשות. מה זה האבל הזה? מה זה הדאגה הזה? אנחנו פטורים מהפחד, כך יוצא מהרמב"ם, פטורים מהפחד, אבל מהדאגה ואילך אנחנו מחויבים כאבלים. מה זה הפחד? אומר הרמב"ם, בשלושה ימים ראשונים יראה את עצמו כאילו חרב מונחת לו על כתפיו. זאת אומרת, פשוט לא חיימים לעד. אני לא אשכח לעולם, בפעם הראשונה שהתאבלתי במות, כשאבי עלה למרומים, הייתי אדם צעיר, איזה תחושה מעניינת, איך שקמתי מהשבעה הלכתי לבדוק אם יש לי ביטוח חיים עבור אשתי. פשוט תפסתי: רגע, לא, אף אחד לא חי לעולם, אז אני חייב לדאוג להם. הוא מפנה את זה לאפיקים יותר חשובים, אבל זה תפיסה פשוטה מאוד. עלה המוות בחלונינו ולא חי לעולם. אז המוות נמצא על הכתף. משלושה ימים ואילך עד השבעה, זה אמור להיות התחושה של מי שיושב שבעה, מונחת לו בקרן זווית. זה כבר לא מאיים לו ישר, אבל זה אופציה רצינית. מתחיל מקום לדאגה, איך חיים עם זה? ומכאן ואילך עד סוף ימיו, עוברת כנגדו בשוק. זוהי חובת האבל. כשקרה מה שקרה, הוא חייב להפנים שבעצם החיים הם רגעיים. העולם הזה זה לא סיסמה, זה באמת עולם עובר, זה באמת פרוזדור ולא יותר מכך. ובני החבורה, שגם בתוך החבורה קרה המקרה הזה, וזה לא חשוב כרגע, אני אומר, אם הוא בן פלוני או בן אלמוני, הרי יוחנן כשהזקן יושב בישיבה, הספידו: כי בא השמש בצהריים. כי אחרי אנשים מסוימים, הוא לא נמצא, אז מה יהיה? כשהשמש שוקעת בלילה, אני יודע שיחזור למחרת, אבל כששוקעת בצהריים, אני פשוט לא יודע מה שיקרה עוד מעט. כשאני מדבר על בני החבורה, אנחנו חייבים להסתכל ולהפנים ולהתעורר. לי אין שום ספק שלנו פה חובת ההספד בעיקרו הוא הדבר הזה: להתעורר, להסתכל במשנת חייו בפרטים ובכללים, וקשה מאוד לעשות את זה בזמן הנתון, אבל ולהתעורר ולתקן. וזה גמרא מפורשת. הגמרא אומרת, אותה גמרא מה מטרת ההספד, אומרת הגמרא בשבת שרב אלעזר שאל את רב: מיהו בן עולם הבא? אמר רב, אותו רב, שאחריני בהספידא. אמר לו רב, הוביא את הפסוק בישעיה: ואזניך תשמענה דבר מאחריך שאומרים: זה הדרך שהלך בה זה, תלכו בה. וזה ההספד. זה מה שהוא עשה, תעשו את זה אתם. וזה ההספד שכנראה רצה רב שיספידו אותו. וזה אחרוני בהספידאי. כי ההספד מחייב לימוד מעשה, והתעוררות להפנים את הדברים האלה ולהתעורר ולהקיץ משנתו, משקיעה בהבלי הזמן, ולחיות חיים אמיתיים. הגמרא אומרת, זה פן אחד של ה... של ההספד. ובלי זה, עם כל הכבוד לסיפורים, אם הסיפורים לא יבואו לידי מעשה, אז אין בזה יקרא דשכבי. הכבוד של השכיבא בזה שאנשים מתעוררים בו. זה מופיע בעצם, נרמז זה בגמרא בבא מציעא. גמרא ידועה, יש כאלה שיודעים את זה מהגמרא, יש כאלה שיודעים את זה מר' חיים, שרבי עקיבא ובן פטורא מה הדין בשניים שהולכים יחד ויש להם מכל של מים אחד, מחלוקת, מה עושים? זה כל ה... כל ילד יודע את זה. הקיצר, אומר רבי עקיבא אומר מה שאומר, ובן פטורא מה הוא אומר? שלא ישתה לבד ויראה במות חברו. וזה ביטוי מאוד משונה. מה העניין לא לראות במות של חברו? תגיד שאתה צריך לשמור על ה על החיים, שניהם ביחד, לא יראה. אתה תחיה והשני ימות, דאס קען נישט זיין? מה, בסומא זה אחרת? אז הביטוי לכך, הכוונה היא דבר פשוט: האדם באשר הוא אדם, כפי שהפסוק אומר, אתם אומרים את זה בתהילים בשיר של יום, "אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כולכם", אדם היה אמור להיות נצחי. הלימוד תורה שלו הייתה אמורה להיות נצחית. הגמרא אומרת, לולא נשתברו לוחות לא הייתה תורה משתכחת, לא היה לא מיתת החיים ולא מיתת הדעת. כבר שמעתי את ההגדרה הזו פעם ממורי, הרב הוטנר, שכחת תורה זה לא היסח הדעת, זה מיתת הדעת. כל דבר הוא נצחי, זה עולם אחר. ואדם נפל מעולם שכל כולו, כל ההוויה שלו וכל מעשיו, מחשבותיו, דיבורו הם נצחיים, ונהפך למוגבל בבתי חומר, רגעי, גבול, ולא יותר מכך. זו הבושה הכי גדולה לצלם אלוקים. ליפול מאיגרא רמא כזה להיות, איך אני אסביר לכם, להיות ליליפוט, מה אני אגיד לכם, להיות ג'וק. אין לך בושה לצלם אלוקים יותר מזה. אז לא ייראה במיתת חבירו, כי יראת מיתת חבירו דאס איז א בושה לצלם אלוקים! מיתה זה בושה לצלם אלוקים. איך מחייים את המת? איך, אם אפשר להשתמש בביטוי לא בדיוק שייך, להסיר את מר המוות? לא בדיוק רוצה להגיד את זה בשם אומרו, אבל זה פסוק: כשמלמדים את דרכיו, ולומדים את דרכיו, וממשיכים הלאה, הרי מה זרעו בחיים אף הוא בחיים! זרעו אין הכוונה דווקא זרע ביולוגי, עיקר הכוונה זרעו אלה שחיים במשנתו. הרי סתם בהלכה "ושננתם לבניך" אלו התלמידים. האבא שמביא אותם לחיי העולם הבא, אז או שהוא גם אבא ביולוגי או שלא, אבל זה כבר שאלה אחרת. אבר דאס איז די הלכה, הוקש כבודו לכבודו של מקום, זה הולך על הרב יותר מעל האבא הביולוגי. אז מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, זה מסיר את הבושה של לראות במיתת רב אפרים. אז יש פה שני דברים שמשתלבים לאחד, זה מטרת הדבר הזה: להתעורר, לעשות, לחשוב עליו. זה הדרך שהוא הלך בה, תלכו אחריו. וואס, פשוט, גמרא. וזה הכבוד שלו. במשנת הגאונים מובאת לשון שמייחסת דבר מאוד מרתק למוות. הרי"ף מביא את זה בסוף פרק מצות חליצה, הוא מצטט שטר חליצה, המקור שלו זה ספר השטרות של מרי הברצלוני, שהיום ברוך השם יש לנו כתבי גניזה, מצאו את זה כבר אפילו בספר שטרות, סדר שטרות של רב האי גאון. מה הביטוי? ביטוי מאוד מעניין, אנשים אומרים את זה בצורה לא מדויקת, אבל הלשון שהביטוי בשטר החליצה הוא: ושכיב וחיי לרבנן ולכל ישראל שבק. הוא שכב, אבל השאיר חיים לרבנן ולכל ישראל. מה הכוונה של הביטוי הזה? זה ביטוי שהגאונים, הרי"ף, הרמב"ם פוסק את זה להלכה ומביא את זה בהלכות ייבום וחליצה, בשטר חליצה. מה נקרא שאדם מת, אדם גברא רבא מת, נפטר, והשאיר חיים לרבנן ולכל ישראל? במיוחד לרבנן, אני אומר רבנן וברוך השם פה יש לנו בית מדרש מלא רבנן, צורבא מרבנן, רוצים ללמוד, שקועים בלימוד, תלמידיו ומושפעיו, בוודאי בניו וכולי ומשפחתו. מה זה החיים שהוא השאיר לנו? אז הפשט בזה הוא כנראה, הרחיב בזה האדמו"ר הזקן באיגרת הקודש איגרת כ"ז, רק אני אגיד את זה בשפה ליטאית. הר"ן כותב בדרשות שלו, בדרשה ח', על הפסוק שכתוב שאלישע ביקש מאליהו, כשאתה עולה למעלה, "אז אני רוצה פי שניים ברוחך אלי". איך הוא ייתן לו פי שניים כשאין לו את זה בינתיים? זה פי שניים ברוחך. אז הוא אמר לו, "הקשית לשאול, אבל אם תהיה בדיוק כשיפרד י- אני אצא מהבתי אורי חומר האלה, החומר האלה, מהגוף הזה, אז אני יכול לתת לך פי שניים". מה הכוונה, מסביר הר"ן? שהיחס של רב ותלמיד, לא סתם עניין שמעת את השיעור ורשמת את השיעור. זה לא רב ותלמיד. לא. רב ותלמיד, התלמיד הוא זה שנושם את הרב. והרב הוא זה שנושם את התלמיד. אתם יודעים מה זה תלמיד טוב? מי שיודע לא מה שהרב אמר, אלא למה הוא אמר את זה ולא משהו אחר. אני ישבתי לרגליו של הרבי שלי עשר שנים. ואני יכולתי להסביר לך למה הוא שותק, כהוא חושב פעמיים לפני שהוא אמר. זה רב ותלמיד. רב ותלמיד צריך יחס אישי ויש יחס אפילו קרבה, על דרך כמו שכתוב בעיקרים לעניין ברכות, שצריך להיות סמיכת ידיים או משהו כמו זה, קרבה, פנים אל פנים. רב ותלמיד דורש קרבה, קרבה נפשית ואפילו אם אפשר קרבה גשמית. הוא ממשיך ואומר, כשהרב משפיע, אז אם הוא נמצא ליד התלמיד, הוא משפיע על התלמיד יותר ממה שהכלים שהתלמיד מעצמו היו יכולים להכיל. כך כותב הר"ן. הוא כמו איזשהו מוליך חשמל שפתאום טראח, זה עובר אליך. בכוחו, ב-בגלל שהוא נמצא, הוא עד כדי כך כותב שגם כשיש גברא רבא בדור, אז כל הדור מושפע מנוכחותו להבין בתורה בעומק יותר. והוא מסביר, זה היה הרעיון של ירידת הדורות. אין לנו היום כאלה. אז אנחנו מצומצמים רק לפי הכלים שלנו. אומר הר"ן, כל ה-כמה שהרב יכול לתת, אבל הרי הוא מוגבל כי הוא מוגבל בתוך הגוף. מה שהנפש קולטת, אבל לא כל דבר יכול כי הוא גם כרגע בעולמו של הגוף, והנתינה הוא לפי הכלים של הגוף. אבל כשהנפש משתחררת מהגוף, אז היא יכולה לתת הרבה יותר ממה שהיא הייתה כשהיא הייתה בגוף. על דרך מה שכתוב בזוהר שצדיקים נמצאים פה אחר פטירתם יותר ממה שהיו בחיים. כי החיים שלו, האופי שלו, האישיות שלו, התורה שלו, פסוק בקהלת, חז"ל נקראים בעלי אסופות, כן? הגמרא, מדרש רבה פרשת נח, או שזה פרשת נשא, למה החכמים נקראים בעלי אסופות? כי אין דברי תורה נקבעים עד שבעליהם נאספים. נטועים, סליחה, הם לא נטועים בך, לא דבר שימשיך ויעשה פרי עד שבעליהם נאספים. כי אז כבר הוא כבר לא מוגבל בהגבלות האני והאתה הרגעי, אלא הוא הפך, זה נפש שמשפיעה ללא גוף. אומר בעל התניא שזה דבר תלוי מאוד בקרבת התלמיד לרב, קרבה נפשית. ואני רואה לפי הקוואליטעט שהיה בשבוע הזה, איזה אהבה, איזה, איזה רב ותלמיד, וו! זה פשוט מדהים! איזה איזה איזה יחס של אהבה והערצה ורצון לקבל. דקדוקים! רואים בדיוק מה שהוא עשה, ממש כמו חב"דסקע חסידים, אני אגיד לך, זה מדהים, לראות כל, הוא עשה כזה, עשה כזה. אני לא נכנס לפרטים, זה תשאיר, אני ליטבק. אבל אבל אבל ההלכה, רוצים ללמוד מכל מה שהוא עשה, ושמו לב! זה נקרא תלמיד ששותה בצמא. תורה הוא, ולימוד אני צריך. אין גבולות לזה. והלימוד הזה, החיים שלו מעתה, הוא השאיר לנו פה היום את אותם חיים. מה הם החיים של החכם? מה היו החיים של ר' פרוינד, אם אפשר לומר, אני חייב לקצר, נראה. החיים שלו, הייתי אומר, מוגדרים בשלושה עמודים: פסוק בחבקוק: "וצדיק באמונתו יחיה", הפסוק במשלי: "ויראת השם לחיים", והפסוק במשלי: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים". אלה שלושה דברים שהמקרא קורא להם הם חיים, ובהם הגדרת החיים: האמונה הטהורה, היראה הצרופה, והרדיפה של צדקה וחסד. הרי דיברו פה שהוא היה מדייק בהלכה, ידע משנה ברורה, וזה בסדר, פיין, איך מיין. אני חושב שהשבח הכי גדול שאני חשבתי עליו פעם, הוא היחיד שאני מכיר שמקיים את הרמ"א הראשון בשולחן ערוך! כולם מקיימים הלכות מוקצה, חפצה, איך ווייס, או איך שזה, אבל הרמ"א הראשון באורח חיים, א' א'? זה נדיר לקיים! ואני אומר לכם שר' פרוינד קיים בהידור רב את הרמ"א הראשון בשולחן ערוך: "שויתי השם לנגדי תמיד", כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלוקים. אדם שחי ככה מיד יגיע אליו היראה וההכנעה ופחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד! אדם שעקבי בעמידה מול האלוקים, תמיד, לא עולה ויורד, עקבי, חי את השולחן ערוך ברמ"ח ושס"ה, למה? כי הוא עומד מול המלך! לכן שיחתו היא אחרת, דרכו היא אחרת, כל מיני תנועות ועשיות נבעו מדבר אחד: "שויתי הוי'ה לנגדי תמיד". נקודה. הייתי ממצה מה הוא תורת חייו, זה הוא תורת חייו: "שויתי הוי'ה לנגדי תמיד". זה היראה, זה האמונה, זה החיים שלו. ועוד, רודף צדקה וחסד. הרמב"ם מגדיר מה זה צדקה ומה זה חסד. הרמב"ם, הפרק האחרון של מורה נבוכים, שהוא שואל: מה ההבדל בין צדקה וחסד? והוא כותב דבר די ברור ופשוט: צדקה זה תגובה שאתה נותן בגלל שיש לך איזשהו צורך להיות צודק. למשל, אני יודע, כשאני, כשהייתי בירושלים יש מס הכנסה על הדלת כל לילה, הרבה. דופקים, אנשים צריכים עזרה, אין מה לעשות. ואז הרבה פעמים שאלתי את עצמי: למה לאדם הזה נתתי ככה? והאדם הזה נתתי ככה. הגעתי למסקנה, ואז ברוך השם, הרמב"ם הוא רמב"ם, אבל אני גם צריך לחיות. כשהוא עורר בי תחושות, הוא צריך ולך יש ולו אין, מרגיש לא טוב, פוף! אז אני מרגיש שאני צריך להתכפר בזה, לפדות את עצמי שאני נותן לו. אז אני נותן לו עד כמה שהוא הוליד בי רגשות אשמה, או רגשות חסר. עד כמה שהסיפור שלו עורר בי תחושה של אוי, ואני חייב לעשות את זה, אז אני עושה את הצדק, אז הצדק הוא לפי מידת התפיסה שלי, היא מוגבלת. ולכן אדם מסוים יקבל X, אדם מסוים יקבל Y. זה מעניין! אדם מסוים אני אזמין אותו לכוס תה, מסכן, יהודי זקן ועייף, בחור צעיר, דופק, נו, יש חוסקה לה, ככה אפילו לא, אז הוא יקבל פחות! כי הוא מעורר בי פחות צורך נפשי לפדות את עצמי. דעת צדקה. רובנו עושים צדקה. מה זה חסד? חסד זה נקרא, איך הוא כותב, דבר שללא גבול. שלפעמים, מי שיודע את הגמרא, על ה"עולם חסד יבנה", זה לאו דווקא מדובר על עניין קדושה וטהרה. הגמרא של "עולם חסד יבנה" הוא הגמרא שמספרת שקין נשא את אחותו. "חסד הוא". זה הגמרא של "עולם חסד יבנה" שמביאים, הכוונה שהיה צריך להתחתן עם אחותו. היינו, זאת אומרת, לא היו גבולות. השפעה ללא גבולות. לפעמים זה לאו דווקא טוב, לפעמים זה נצרך, אבל בדרך כלל זה בהטבה. כך כותב הרמב"ם. חסד נקרא לא שאתה עושה לפי מה שאתה מרגיש רע, אלא שאתה לא יכול אחרת. אתה לא יכול אחרת. אתה נותן ללא גבול, ללא חשבון, עכשיו איך אני יכול לאכול את זה? זה לא לפי רגשות האשמה או החובה המוסרית שיש בך, אלא האופי שלך הוא איש נותן, איש חי את ה-, אני חי את הצרה של פלוני, זו חצי הצרה שלי, אני נותן! ופה אני אספר סיפור שתבינו, בעצם זה רמב"ם. הרמב"ם כותב ש-, וגם מופיע בחינוך, מה המצווה אבל על החסד של 'והלכת בדרכיו'? "מה הוא נקרא חנון, אף אתה היה חנון. מה הוא נקרא רחום, אף אתה היה רחום." כך לשון הרמב"ם והגמרא. הכוונה: הוא נקרא, כי כינויים אי אפשר להגדיר את הקדוש ברוך הוא בעצמו, אז אתה יכול רק להגיד מה שהוא נקרא. אבל אתה חייב ליהפך לאדם כזה שהוא חנון והוא רחום! ולכן אומר הרמב"ם, איך עושים את זה? מרגילים לאט לאט, עד שיעשה אותו בקל. זאת אומרת, מי שיעשה את המצווה הזו של חסד בגלל שזה מיצווה, ולא בגלל שהוא התחנך שזה נורמלי, הוא לא מקיים 'והלכת בדרכיו'! אם זה לא האופי שלך, אלא אתה עושה את זה כי אתה צריך ללבוש גארטל לפני שאתה עושה את זה, זה לא מצוות 'והלכת בדרכיו'. החינוך מפורש שחייבים לחשבן מעשינו שנדמה למעשי אלוקים, שנהפך אנשים כאלה. ר' אפרים היה רודף צדקה וחסד. לא ניכנס לפירוט, מה שיודעים יודעים, מה שלא יודעים מן הסתם הוא היה שמח יותר שלא ידעו. אבל הוא היה אדם שבאופי שלו נשפך. נותן. הכל! גם ללמד, זה לתת. הוא לא יכול לא! הוא לא יכול לא, כי זה כל עודו, אלה החיים שלו. החיים שלו זה "שיויתי ה' לנגדי תמיד", החיים שלו זה רודף צדקה ומשפט. "שיויתי ה' לנגדי תמיד" זה האמונה וזה היראה. יש שלושת הפסוקים, זה החיים שעזב לנו חיים ארוכים, לרבנן ולכל ישראל. יש, זה הובא לעולם! זה נמצא! עכשיו המידות האלה מחפשים מרכבה, הם צריכים כלי שייקח אותם ויגלה אותם הלאה. זאת הייתה המטרה של כל מה שאנחנו עושים היום בערב. אם נצליח לעשות את זה, זה יהיה יקרא דשכבי. כי זה יסיר את מר המוות, זה הכובד שלו שהוא חי חיים נצחיים גם ב... מה? יוסף בחייו יותר ממה שהיה, הוא משפיע. מה פה עומד ומשרת, אף שם עומד ומשרת. הכוונה, כפי שהרבי כותב באיגרת הקודש, כן, אפשר היום בכלל יותר להפך לאיש חסד, להפך לאיש שחי במודעות אלוקית ש"שיוויתי ה' לנגדי תמיד". זה זה האיש. וזה מה שאנחנו צריכים לעשות. אני לא ספדן, אני... עדיף לי יותר להגיד שיעורים. אבל אבל אבל צריך לחשוב על זה הרבה והרבה מאוד. אין דברי תורה נקנתאים עד שבעליהם נאספים. עכשיו שאין מגבלות, אין להסתכל, הו הוא נראה כזה, הוא עשה כזה, עזבו את כל זה. תיכנסו ללוז של הדברים. מה, מי הוא היה שלכן הוא עשה ככה? כל הסיפורים האלה זה טוב, תסלחו לי, סיפרי דנוקבי. קחו את כל הסיפורים, תבינו מי הוא היה, מה היה בו שלכן הוא התנהג ככה. ואני אומר לכם זה היה "שיוויתי ה' לנגדי תמיד" ורודף צדקה וחסד, שזה בסיס ב... מי שלומד רמב"ן על התורה בעשרת הדיברות יבין שאחד הוא פן של השני. והיה אם נתעורר בכך, ולו במקצת, שכל אחד יכול יקח לעצמו פרויקט, אז מה הוא בחיים, מה זרעו בחיים אף הוא בחיים, ואכן סר מר המוות, ויהיה דברים יהיו לעילוי נשמתו, התורה והצדקה. כל טוב. חתנו של הרב, הרב שלמה פריווס. אחרי שהרב הסביר מה זה הספד, זה יתר לשיבחה. ועיקר הנקודה זה ללמוד ממעשיו. ללמוד ממעשיו הכוונה שאנחנו נוליד בעצמנו את היכולות שיש לנו לפי מה שעינינו ראו, כפי שהרב פירט כאן את העומק של הדברים. עכשיו שהרב הזכיר את העניין של יראת שמיים, עם זה אולי נפתח. יש קושיית העולם על רש"י, רש"י מביא שנח היה מקטני אמנה, מאמין ואינו מאמין, ולא נכנס לתיבה עד שדחקוהו המים. והדברים לכאורה פלא, קשה להבין אותם כפשוטם. הרי נח שמע בנבואה, שמע מפי הקב"ה להיכנס לתיבה, בנה את התיבה כל כך הרבה שנים. לא מסתבר שיש לפנינו ספק כופר, אולי כן, אולי לא. בין אם הוא היה בדרגת אברהם אבינו, בין אם לא, עם כל ההשוואות והמשלים של המדרשים, לא מסתבר שזה כפשוטו, יש בזה כמה דרכים. אחת הדרכים היסודיות כאן זה מה שאומר מרן הסטייפלר בספרו על התורה "ברכת פרץ", שיש שני סוגי יראת חטא: יש הכרה בשכל שהקב"ה מנהיג את העולם ומשגיח, ויש מצוות ויש עבירות, ואני צריך לעשות מה שהוא אומר. אבל יש, כשמגיע יצר הרע, שמגיע יצר הרע ומפתה את האדם לחטוא, הוא לא מתייעץ עם היצר הטוב. תשאל את הבן אדם באותו רגע אם הקב"ה משגיח עליו, בוודאי. אם זה טוב או לא טוב, אם הוא עושה מצווה או עבירה, בוודאי שהוא בוודאי שהוא עבר על ה... מה שהשכל מצווה אותו. ולמה זה קורה? כי ההכרה השכלית לא מספיקה, צריכה הכרה חושית, צריך לחיות כאילו הקב"ה עומד לפניו כל רגע. ולכן הוא מסביר, שבאמת מצד הציווי להיכנס לתיבה, לא היה ציווי להיכנס מיד. הכוונה, הציווי היה להיכנס לתיבה כשיהיו בסכנה, כשהמים כבר דוחקים אותו. התביעה עליו להיכנס קודם לא היה מצד שהוא מפר את הציווי או מאחר אותו. העניין הוא למה הוא לא התנהג כמו שמלך אומר: "עוד יומיים אני הורג את כל העיירה פה", אז מה אדם אדם יגיד? אני מחכה יומיים, מסתכל, עד שעה 9:00, ב-8:58 אני מתחיל לזוז מהעיר? ודאי שלא. למה? כי אדם יהדר בעצמו לעשות את המקסימום כדי להיפטר מהצרה הזאת, כי המלך אמר. והנמשל, זה שאדם מרגיש בהכרה חושית שהקדוש ברוך הוא מסתכל עליו, הוא צריך להיכנס לתיבה כמה שיותר מהר. אפילו שיש לי עדיין כמה דקות או כמה שעות. והוא מסביר נפלא את הגמרא המפורסמת והתמוהה לכאורה. גמרא בברכות כ"ח אומרת שרבי יוחנן בן זכאי נטה למות, אז תלמידיו ביקשו, אמרו לו: "רבנו, ברכנו". הוא אמר להם: "יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם". לכאורה אנחנו נתלים פה בדבר שהוא דבר והיפוכו. תלמידיו באמת אמרו לו: "עד כאן? ייתכן לתלות את מורא שמים כמו מורא בשר ודם?" אז הוא אמר להם: "ולוואי! באמת כן, אני מתכוון למה שאני אומר. תדעו, תדע, מה הכוונה? כשאדם עובר עבירה, אומר: שלא יראני אדם". כלומר, כשאדם עושה עבירה, אז הוא אומר: הלוואי שלא יתפסו אותי, וקלקלתי. מה, האם תלמידי רבי יוחנן בן זכאי היו בדרגה כזאת רחוקה מרבם? ודאי שלא. אז אומר ה"ברכת פרץ", אומר הסטייפלר, שהכוונה היא אלה הדברים: כשאנחנו עובדים את הקדוש ברוך הוא כאילו הוא בשמיים והוא ציווה, זה לא מספיק. אנחנו צריכים לראות את המלך עומד כל רגע מולי. וזה הברכה שלו הייתה: "רבנו, ברכנו" זה הברכה שאני נותן לכם, שיהיה לכם יראת שמים בכזאת דרגה כאילו המלך עומד עליכם כל רגע. ובאמת, זה מה שהוא אמר להם הלוואי, "ולוואי" שבאמת תזכו לזה. לא כל אדם זוכה לזה, גם תלמידים בדרגה גבוהה כמו שלכם. והרב, הרב זצ"ל, כפי שהכרנו אותו הרבה שנים במחיצתו, זה באמת היה דבר נדיר, שלראות בן אדם שחי בהכרה פנימית כאילו המלך עומד מולו. כשאנשים נמצאים לידו, רואים את היראה שלו, את היראה הטהורה, גם אם כל אדם לפעמים, כולם, אומרת הגמרא, כולם באבק לשון הרע, נמצאים לידו, מרגישים שהקדוש ברוך הוא פה. אי אפשר אי אפשר להגיד אפילו איזה הלצה, איזה רבע רכילות, שבדרך רמז שאומרים אותה שלא במתכוון, זה לא יצא מהפה. כי רואים בן אדם שכאילו הקדוש ברוך הוא פה, עמו פה, אוהב את השם, הוא הוא אז הוא מחבר אותנו. כמו שאמר, כמו שהרב אמר, צריך לקחת את הדברים שאנחנו נעשה אותם מעצמנו, בתור תלמידים לרב, להתנהג ככה גם שהוא לא נמצא, שהקדוש ברוך הוא יהיה איתנו, מולנו, גם לא לידינו, ואנחנו לא מקבלים את הכוחות ישירות ממנו. אז באמת נאמר הרבה בשבעה, סיפורים באמת מפליאים, אבל כל הסיפורים באמת צריכים להביא אותנו למטרה הזאת שניקח לעצמנו, איך אנחנו משתפרים, איך אנחנו עולים בדרגה, שלא נישאר אותו דבר. אז אני רוצה אולי בכמה דקות שיש, שניתן לי פה, ניתנה לי הבמה, להראות את ההסתכלות מתוך בתור בתור בן משפחה, לראות כמה כמה נקודות ש שכבר דוברו בהם, אבל אולי להאיר אותם באור נוסף. כמובן הדבר היקר לו מכל, דבר שהחשיב אותו עלי אדמות, היה לימוד התורה. אהבת התורה ולימוד התורה עצמו, זה היה אדרנלין שסחף את עצמו כמובן לדרגות גבוהות, וגם את כל מי שהיה בסביבתו. לא מדבר על מה שהוא למד בשנותיו כנראה הראשונות, העיון, ההלכה, והשימוש תלמידי חכמים שהוא עשה, אבל אחר כך, לא יודעים איזה סדרים צפופים היו לו. איזה הספקים של משניות, של גמרא, הדף היומי, ספרי מוסר רבים שהוא למד, אפילו סדרים של דקות ספורות, החברותות הרבות שהיו. כשאנחנו באנו בשבתות, ראינו מקצת מהם. אפילו פעם סיפר לי ככה בשיח לפי תומו, שאומר למה לא לומדים, זאת אומרת, כאן בישיבה כן לומדים, אבל למה לא לומדים תנ"ך היום? אומר שהוא היה שהוא היה בחור, אז הוא לקח על עצמו ללמוד כמה פרקים בתנ"ך כל יום ו... אומר: "נהיה נהיה לי קניין בזה". לא כל כך הראה את זה, אבל הוא היה ממשיך פסוקים כסדר ש... שהתחילו אותם. כל מיני דברים, אמר, לחטוף. "שנן, חטוף ואכול", כמו שכתוב בגמרא. והדבר שהכי שימח אותו, זה לא לשמור את התורה לעצמו. להראות, להראות מה צריך לעשות, ולראות את זה, ולשמוח במה ש... במה שעיניו רואות. רואה, ראה את תלמידיו, הוא ראה את בנו, את חתניו, את נכדיו מתעלים בתורה. ועל כל איזה התמדה של של מישהו, על כל איזה סיום מסכת, סיום ש"ס משניות שנכד עשה, שחתן עשה, שהבן עשה, כל מב... מבחנים שעשו, הוא פשוט צהל ושמח, וגם הראה את זה, וגם תמיד פירגן, תמיד נתן מילה טובה. זה היה בעצם איזשהו דלק, תמשיכו הלאה. היה נהנה לבחון את הנכדים, אפילו היה נו... נותן נותן מדי פעם סכומי כסף לעודד. על זה כמה פעמים שמעתי שהרבנית אמרה בשמו, שהרב אומר לה בבית, אומר לה: "אנחנו מיליונרים. לא מיליונרים, מיליארדרים." זאת אומרת, אדם שחי שהכסף והזהב האמיתיים זה עוד משנה, זה עוד... זה עוד 1,000 דולר. ואפילו משנה שידעת פעם, אתה לומד אותה עוד פעם, אתה נותן בזה קניין נוסף בנפש, כאילו למדת אותה מחדש. תשאל מיליונר שהוא כבר לא מזיז לו 1,000 דולר, ישמח מאוד לקבל עוד 1,000, מדין יש לו מנה רוצה מאתיים. המידה הזאתי נכונה בתורה, כל מי שלומד תורה מכיר את זה, ועל אחת כמה וכמה בתורה, וזה מה שהיה לו וזה מה שהוא הקרין לסביבה. ולא רק הקרין, עשה את זה באהבה. ואפילו פעם אחת ירד לי האסימון, פעם אחת הוא כתב לי איזה איזה מכתב ברכה לאיזה חיבור, אז הוא כתב בסוף, אז בשיא הענווה שלו הוא לא הוא לא חתם את השם אפילו. עד כדי כך ששאלו אותי בספר: "מי זה מי זה חמיך? מי זה מי זה מי זה מי זה חותנך?" הוא כתב שם: "חותנך, אוהבך". אז המילה "אוהבך", אני פשוט עמדתי מול זה כמה דקות, כמו כאילו זה איזה רש"י, צריך לפענח, איזה רמב"ם. פתאום ירד לי איזשהו ירדה לי איזה תובנה. הוא הרי היה איש אמת, כמו שהאריכו בהלוויה, הוא לא אמר דבר לא נכון. בסדר, סתם, אוהב את החתן שלו, אולי בגלל שהוא התחתן עם בתו, אולי עוד סיבות. כל דבר שקשור לתורה, זה היה האהבה שלו. אז הוא בחר לכתוב את זה שם, שתי מילים, בלי לדעת אפילו מי זה. מי אני, לא משנה מה השם שלי, "חותנך, אוהבך". היה חשוב לו לזכך את הדברים. ולא רק לי, קל וחומר לתלמידיו המובהקים. הוא אהב כל אדם כמובן, אבל זה, הנקודה של הלימוד התורה יחד עם יראת שמיים, זה, זה היה סדר יומו הראשוני, המובהק. גם האריכו בזהירות ויראתו בהלכה, הקפדה שלו ב בחומרות, אז יש הרבה סיפורים, לא עניין ל... אני רוצה רק משהו, דברים שלא ידועים. קודם כול, דבר נוסף שאני רוצה לצטט בשם הרבנית, שאמרה כמה פעמים בשמו, לא היה אומר לנו, אבל כנראה בבית השמיע את זה, הוא אמר: "מוטב שאהיה שוטה כל ימי, כל חיי, ולא אהיה רשע שעה אחת לפני המקום". זה משפט של הגמרא, משפט שמופיע בהלכה. הוא אף פעם לא פעם עשה דברים מה שמקובל. אם בהלכה צריך אז צריך, ויש בזה הרבה סיפורים, אבל הוא היה חשוב לו להגיד את המשפט הזה בבית, כדי שידעו. לא נעים, לא מקובל ככה, בסדר, אז זה יעבור. אבל לא אהיה רשע, מה זה רשע זה? לא לעשות חומרה זה רשע? הכוונה מבחינת אם יש לי תביעה מעצמי ואני יכול לעשות את זה ואני לא עושה את זה, אז אני, אז נהייתי בבחינה כזאת. רוצה להגיד איזה נקודה, נקודות קטנות על הזהירות שאני ראיתי. ראיתי פעם שהוא, תלמיד רוצה לכבד אותו באיזה משהו, לעשות לו משהו, לתת לו איזה משהו, לסייע לו, הוא לא הוא לא הסכים לקבל שום שום דבר, שום טובת הנאה, שום עזרה, שזה היה נראה קצת חריג. אחרי זמן נודע לי שהתלמיד הזה קיבל ממנו הלוואה. והלוואה, לפי מה לפי הגבורה, לפי השולחן ערוך, אסור לתת לקבל מהלווה איזשהו תמורה נוספת חוץ מההלוואה. אז כמובן שיש לזה גדרים ודברים שלא היו עושים סתם ככה, אבל הוא חשש בדקדקנות שלו, שאולי מה שהוא רוצה לעשות זה בעקבות ההלוואה. וזה קשה מאוד לאמוד את זה. זה דברים שלנו הם פשוטים שהם לא עונים על ההגדרה הזאת, אבל עד שהוא אולי ישב את דעתו שזה שזה לא שזה לא שזה לא עונה, שזה לא שזה לא בכלל זה. יש לנו הרבה דברים שהיינו בזמן האחרון לידו בבית החולים, אז הרבה זהירות הייתה לו, כל דבר עשה, לא זז ממה שהיה כל חייו, לא עיגל שום פינה, דקדק בהכול. לתת דוגמה, יש אין ספור דוגמאות, אבל דוגמה קטנה ש שהפתיעה אותי, יחד עם כל הדקדוקים שלו על תפילות ומלמל כל הזמן פסוקים ואמרת משניות, וגם כמו שהרב אמר, שויתי השם לנגדי תמיד, אני חושב שהוא גם מלמל את השש מצוות תמידיות, שהוא גם הנחיל לילדיו להקפיד בהם אולי. באמת שהציבור אולי יכול לתפוס את זה, לקבל על עצמו. אז הוא ביקש ממני פעם, לפעמים הוא היה יכול לאכול בעצמו, לפעמים הוא היה צריך לאכול על ידי אינפוזיה או משהו אחר, אז פעם אחת שהוא יכל לאכול, אז הצעתי לו שהוא יאכל תפוח. אז הוא אמר לי, "זה תשטוף ותנגב, טיבולו במשקה, צריך נטילה. שאני לא אצטרך ליטול, תנגב". אז ניגבתי כראוי, ואז שהבאתי לו, הוא היה גם בלי משקפיים, בלי כלום, אז הוא אומר לי, "יש בתוך איפה שהעץ הזה שם בפנים יש איזה שקע, יש שם איזה טיפת מים. אני לא יודע לפי הלכה אם צריך ליטול על זה ידיים, כי זה מקום שהיד לא מגיעה אליו בדרך כלל". אבל זה מה שהיה לו, לדקדק גם את זה, והוא לא היה במצב הכי ערני אז. היה במצב קצת יותר חלש מהרגיל שהוא גם גם ביחס למה שהוא כבר היה שם. ראיתי שהוא מקפיד על כל דבר בכל עת. יש עוד איזה דקדוק גדול שאני רוצה לספר, זה דבר ש שהוא אסר עליי לספר עד היום, אז אולי זה הזמן. יש כמה כמה וכמה ספרי תורה הוא כתב, כתב או שנתן לסופר לכתוב בהידור רב, לזכר הוריו, לזכר דוד כזה, דודה כזאת, שמה זה סיפור בפני עצמו. למה הוא למה הוא לקח את זה על עצמו, אבל לא זה הנקודה, רציתי לספר עצם זה שפעם אחת, בספר האחרון שהוא כתב, אז הוא עדיין לא ידע לאן הוא מכניס אותו, אמר, "כמו שיצטרכו, אני כותב לעילוי נשמת". בדיוק אז עברנו בית כנסת, והקמנו בית כנסת חדש. שאלתי אותו, "לאן?" אז הוא אמר, "איפה שצריך". אמרתי לו שאנחנו צריכים, אז במקום אמר, "כן, למה לא? אם זה אם חסר לכם, מצוין, זה מקום ראוי כמובן". עכשיו, העניין הוא שאחרי הכנסת ספר תורה ברוב עם, גם עצר את הגשמים אז, זה גם סיפור בפני עצמו, הוא אמר, "יהיה בסדר", והגשם נעצר אחרי שלושה ימים של גשם. אז הוא התקשר אליי יומיים אחרי ההכנסת ספר תורה, יום או יומיים, בסמיכות לזה, והוא אומר, "יש לי בקשה, אבל שאף אחד לא ידע. אומר שכתבתי את האות האחרונה בספר תורה", והוא אמר לי גם איזה אות זאת הייתה, הוא זוכר, "אז אני חושב ש אני לא בטוח, אבל אני חושב, כי לא הייתי בטוח שלא, אני חושב שביד שמאל סייעתי ליד ימין לכתוב את האות. אז בדקתי בהלכה, לא נראה לי ש, לא כתוב על זה בהלכה. כתוב אולי, חיפשתי, אולי התכוון בהלכות שבת בשכ"ח, יש דעה של הט"ז, שהמשנה ברורה אומר שכל האחרונים חולקים עליו, שמסייע יש בו ממש לחומרא. אולי הוא התכוון לזה. אבל אם הוא כותב ביד ימין ורק עזר, אז זה פשיטא. גם להלכה אין בזה בעיה, אבל הוא חשש, הוא אמר. אז הוא ביקש שאני בזמן מן הזמנים שאף אחד לא יהיה בבית כנסת, אמצא סופר, אביא אותו לבית כנסת, נמחק את האות ונכתוב אותה מחדש. והייתי צריך להנדס את זה. הייתי צריך בין הכוילל בבוקר לאחרי צהריים למצוא את הזמן, למצוא שהסופר יהיה לו זמן, לפתוח את הקוד של ה של הספר של הארון קודש, ובקיצור המבצע הצליח. אחרי זה הוא שאל אותי: שילמת לסופר? ואני אחזיר לך. הסופר לא רצה כסף, הוא התפעל מעצם הבקשה, וזה היה בשבילו התשלום, הבקשה הזאת. ו... שמעתי פעם באחד ההספדים שמישהו אמר בשם הרב שך, שמצווה אמיתית שעושים אותה בצינעה, זה משהו שאף אחד לא ידע עליו, אף אחד בעולם. זה השלמות. אפילו לא אשתך, אפילו לא הקרובים אליך. אני בטוח שיש לו המון כאלה. רק צריך פשוט לעשות את זה עם מישהו, אז אותו אחד, אין ברירה, הוא צריך לדעת מזה. פעם זה הסופר ופעם זה ה פעם זה העני של הצדקה, אבל הוא ענה על ההגדרה הזאת. הכיבוד אדם שלו, האריכו בזה כל כך, הפרגון שלו, ה... המילה הטובה שהוא נתן לכל אדם, גם לילדים קטנים, גם לאנשים רחוקים. נתן נתן לכל אחד להרגיש כפי הבנתו, כפי מידתו. לתלמידי חכמים הוא העצים אותם, אמר להם שהם נזר הבריאה. לאנשים פשוטים הוא מצא את המיוחד שבהם. תמיד הגדיל איזה נקודה שהייתה קצת קצת מיוחדת אצל אצל אנשים, הוא הגדיל אותה. הרגישות שלו, הרגישות שלו לאנשים מבוגרים. ראיתי הרבה פעמים שהייתי פה, ראיתי שהוא כל יש איזה הורים שבאים לאברכים או של בחורים, הוא ניגש לכל אחד ומבוגר, אומר לו: שלום עליכם. ושהרב של המקום ניגש אליהם, הקפיד על זה מאוד. יש בזה ממש אין ספור דברים. זה דברים שטבועים לו בדי אן איי, אבל שוב, אנחנו צריכים ללמוד מזה. סיפורים עליו זה בשבילנו. בבית החולים ובמיוחד בתקופה האחרונה, אני שמתי לב ועקבתי על זה אחרי, וכל החתנים יעידו על זה, והבנות כמובן, הוא הקפיד לומר תודה רבה לכל פעולה שעשו לו. כל פעם היה איזה סדר כזה, נכנס אח, נכנסת אחות: בדיקת דם, זריקה, כדור, אינפוזיה, ככה ככה, תודה רבה, תודה רבה. וגם שלפעמים לא היה לו קול, לפעמים הקול שלו נעלם, הוא אמר תודה רבה עם אוויר. לא היה פעם אחת שהוא היה ערני ולא ראיתי שהוא אומר תודה רבה. פשוט לימד את עצמו שהכרת הטוב זה זה זה זה זה הא"ב באדם. אמר כמה פעמים הכרת הטוב שלו להרב קולדצקי, היישוב שהוא למד שם. הוא אומר: אני מרגיש שאת תחילת תחילת לימודי, תחילת ה שורשי דרך הלימוד קיבלתי ממנו, היה לי לתועלת. הוא אהב להשתעשע בזה, הוא ידע שאני בראש שלו, אז הוא אמר לי: נכון, מעין זה, נכון? אין את זה, חבל שזה חבל שאין את זה לגמרי כמו שהיה פעם. פשוט כאילו רצה להודות לו, כאילו למה הוא לא פה? אני רוצה להודות לו. עשה גם קריעה בהלוויה שלו, ככה סיפרו. וכמובן היה לו הרגשת הכרת הטוב לכולם. על ראש הישיבה הרב גולדוויכט הוא דיבר הרבה. אבל מי שהיה איתו יודע שהאנשים שהוא העריץ, הוא העריץ את כל כל כל לומד תורה, ובוודאי ראשונים ואחרונים, אבל מי שהיה בשבילו סמל זה היה החפץ חיים. הוא דיבר בהערצה על הגאונות שלו ועל הסדר איך הוא ערך את זה, ועל הצדקות שלו. ובאמת ככה חי, חי משנה ברורה, חי חפץ חיים, כמו שהאריכו בהלוויה, בהספדים, ראשי ישיבה. העריץ את הרב אלישיב בישרות שלו ובהתמדה המופלגת שלו. וגם דיבר הרבה על הרב שלמה זלמן אוירבך, אומר: זה חכימא דיהודאי, זה הכל, יש בו הכל, שלמות. חושב שהוא מגלם את לפחות בדרגה שאנחנו יכולים לקחת, הוא גילם את הדמויות האלה. כמובן גם התבטל אל הצוות, לראשי הישיבה, ידע את מקומו. לא לקח אף פעם יותר ממה ש... זה מקומי, זהו. יש לאנשים אחרים תפקידים אחרים, אני... אפשר להאריך בצדקות שלו, תמיד נתבע ונותן, החסדים הגדולים שלו. עשה גמ"ח פה בישיבה, מתנות לאביונים בפורים, עשרות אנשים שהוא תמך בהם. אני מכיר, משפחה מכירים, אנשים שתומכים בהם, אני חושב יותר לא מכירים מאשר מכירים. היה לו גמ"ח מזוזות מהודרות מאוד, שהוא היה מחלק לאברכים, היה מעודד מי שעובר דירה יחליף, יבדוק מדי פעם, או מי שקנה דירה ולא היה לו. יש לי כמה סיפורים, כמה וכמה פעמים שהמזוזות לא חזרו. אחד מהם אפשר לספר, הוא היה אצלי פעם בשבת, ויצאנו מהבית כנסת, פתאום מגיע איזה אדם שלא הכרנו, אז הוא אומר לו: "שלום הרב", אחר כך ההוא פנה אליו לראות את הרב רובינשטיין, אמר: "הרב זוכר אותי?", אז הרב, במידת האמת שלו, אמר: "לא כל כך, אבל אם אתה למדת בקריית אונו אז בטח..." שאל אותו: "מה אתה צריך? משהו?", אמר: "כן, אני זה...", הוא היה גרוש, הוא היה זה, הסתובב, חיפש את עצמו. "מה אפשר לעזור?", אמר: "חסר לי מזוזות, אני עכשיו מסתובב, קודם כל שיהיה לי מזוזות, אחר כך אני אמצא בית ואני אשים אותן". וכך הווה, מוצאי שבת אמר לי: "אני אתן לך, דבר איתי מוצאי שבת", ואז דרכי הוא העביר לו את המזוזות. אחרי זה הוא התקשר אליי שהוא השיג איזה יחידת דיור, קבענו את המזוזות, ובאמת במשך איזה שנתיים הייתי קצת בקשר איתו. כמובן שהמזוזות לא חזרו, הוא לא הודיע איפה הוא, מה הוא, עבר דירה, עזב את העיר אלעד. זה מעשים שחוזרים על עצמם כמה וכמה פעמים. העניין הזה של הדאגה, לא אחרי זה רודף אחרי מה עם זה? מה עם המזוזות? למה לא החזרת? בכל העניינים, בהרבה דברים ככה, לא לבייש אף אחד, לתת לכל אחד לפי לפי ההרגשה הטובה שלו, למקסם את ההרגשה. דוגמה אחת, אני רוצה לספר פה משהו ש... אז הבנתי שהוא עדיין, כאילו את הדקדוק שלו. הרי בתקופה האחרונה, התקופה האחרונה זה באזור, לפני שהוא התאשפז, באזור סיוון, תמוז, היה מאוד חלש, הרבה פעמים בא לבדיקות באזור המרכז, בבית חולים, בא וחזר הביתה. הרבה פעמים, יצא כמה פעמים שהוא ישן אצלנו כדי ללכת בבוקר לבית חולים, אז הוא ביקש ללכת למניין. הוא פשוט היה כל כך חלש שהוא לא יכל כמעט לפסוע, אז ישן אצלנו, קמנו לנץ והלכנו. אי אפשר היה, זה היה דרך של ארבע דקות, לא יכול ללכת, ביקש לנסוע באוטו. יצא מהאוטו, פשוט הלך במסירות נפש, רגל רגל, הכל כדי תפילה במניין, ברכת כהנים. אחרי זה בחזור אחרי התפילה כבר זהו, כבר לא יכל לעמוד, הכוח של הנץ כבר היה מאחוריו, עכשיו רק חוזרים הביתה, אז כבר הייתי צריך להחזיק אותו. אבל מהצד השני, מהעבר השני, היה פעם אחת שראיתי אותו שלא מתפלל במניין, וזה הסיפור פה. זה היה פורים, לפני שנה וחצי, יצא ביום שישי, והוא הגיע לסעודת פורים, השבת צמודה, צריך למהר, והוא הגיע פתאום, הגיע באיחור, זה לא מתאים לו, הוא תמיד מחשבן את הכול, עם הפקקים, עם הכול. אז הוא הגיע, אמרתי לו: "מנחה התפללת?", "לא, לא התפללתי מנחה, אבל לא, אני לא אלך, אני נכנס לחדר, אתפלל ביחידות". אמר לי אחר כך: "אני לא רוצה שיתעכבו, זה גם שבת וגם זה". בסדר, זה טרחא דציבורא, זה פעם אחת ראיתי אותו ככה. אבל באמת התעלומה נפתרה לי מה קרה באמת שהוא לא הגיע בזמן, זה באמת עניין אותי, חשבתי היה אונס. אז נודע לי, לא מזמן זה נודע לי שהוא עצר בדרך לתת למישהו מתנות לאביונים במשהו, משהו בהפתעה, אז צריך לנסוע, לעצור בדרך, לבזבז זמן יקר כדי להביא לו, כי הוא פשוט היה זה היה אס או אס, כמו שאומרים. והוא יודע לחשבן את זה, נכון, תפילה במניין זה אפילו לא, מבחינת השולחן ערוך זה אפילו לא חיוב, זה מעלה גדולה עד מאוד שהתפילה מתקבלת יותר, אבל הוא ידע שכשהוא באפיסת כוחות, הוא מוסר את ה... עצמו, אבל שזה על חשבון אחרים, על חשבון ההלכה, בסדר, כנס לחדר, התפלל. זה לא סיפור, זה החיים בעצמם. נקודה חשובה נוספת, מאוד חשובה, שרוצה לתאר את זה, העניין של הזהירות בממון. ראיתי פעם, מסופר על ר' אהרן קוטלר, והוא היה ידוע שהוא היה שלם בענייני מומן, שפעם הבן שלו, בנו רבי שניאור קוטלר סיפר לו, סיפר לו על איזה רושם, רושם עז הותיר אצלו איזה אחד הגדולים בצדקות שלו. אז אמר לו ר' אהרן בערך בלשון הזו, הוא אמר לו, צא ובדוק, תברר, אם הוא זהיר בענייני ממונות. אומר אם הוא זהיר בענייני ממונות, הרי שכל המעלות שאתה מכיר, זה ייחשב לו כתוספת, כתוספת מעלה, תוספת חשיבות. אבל אם חס וחלילה הוא לא זהיר בענייני ממונות, אז אין לזה שום ערך. כל כל השאר כאין נחשבו. אדם גדול, אדם אמיתי, אדם שלם, א' ב' שלו, תבדוק אם הוא זהיר בממונס. אם הוא צדיק הדור אבל בממון הוא מורה היתר לעצמו, שום דבר לא שווה, זה מזויף. משהו פה אז באמת התבוננתי במסילת ישרים פעם, אולי זה, זה באמת כתוב שם. מסילת ישרים אומר: "כי רבים התחסדו בענפים רבים מענפי החסידות, ובעניין שנאת הבצע, לא יכלו להגיע אל מחוז השלמות". ממש זה. יש רבים, יש כאלה רבים. הגר"א אמר על הרמח"ל, שכל מילה שלו מדוקדקת, עד אף מילה לא מילה, ככה למדנו בישיבות, סיפרו את זה, אין אות אחת מיותרת. אז אם הוא אומר ש, אז אני מוסיף, אני לומד את זה ככה, אם רבים התחסדו בענפים רבים מענפי החסידות ובעניין הבצע, שנאת הבצע, לא הגיעו למחוז השלמות, אז יש רבים כאלה. יש רבים צדיקים כאלה שהם לא שלמים במידת הממון. והרב, הרב זצ"ל בצדקותו, אפשר לומר, הגיע אל מחוז השלמות. כמו שזה כלשון הרב, מסילת ישרים. בצדקותו ובחסידותו, בשאר הענפים גם, הוא הגיע לשם. אני חושב שגם אנשים פשוטים כמונו יכולים את זה בוודאי לקחת. כי לכל אחד יש איזה הוראת היתר. אפילו שלוקחים משהו בבית, בבית של הרב, הרבנית, מי שיש דברים לפעמים מהישיבה, צריך לדעת את הכללים, מה מותר לקחת מהישיבה, מה אסור. אין כזה דבר הוראת היתר, מותר. והרבה דברים, בכל דבר, כל כל ועד בית שמנהל את הבניין, מורה היתר לעצמו, כי אולי הוא טורח, אולי זה, צריך להתחזק בהכול. שזה אין ספור דוגמאות. ממון, אדם חומד ממון. היצר הרע בא, בטח לאדם צדיק ואדם ששלם בדברים אחרים, אז לפחות בממון נכשיל אותו, לפחות בממון נעשה עליו סיבוב, ננצח אותו. הכול היה מתוך שלווה, לא היה לו נרבים. כמה שהוא זהיר בהלכה ובתורה ושומר על הזמן, הכול היה לא ראית אותו אף פעם לחוץ. הוא הזדרז, וגם כשהוא הזדרז הוא לא עשה את זה בצורה משונה, לא ראיתי אותו הולך בצורה משונה. הולך, הולך מהר. יש אנשים שמרוב להיטותם הם מתחילים להשתגע. דבר אחרון שאני רוצה, טוב, חרגנו, אחרון שאני רוצה בתור בן משפחה, לגבי המשפחה בעצמה, הרי ידוע שהרב והרבנית היו, והרבנית אני מאמין תמשיך בזה, טרחו המון בשלום בית ובהדרכת חתנים, כלות. הרבה מאמץ היה בזה, כמובן בלי שום תשלום, הכול בחשאיות. אנחנו לא יודעים הרבה, אבל מהמעט שפה ושם, הרבה אנשים שסיפרו שהצילו להם את החיים, חיי הנישואין. אז אני רוצה להגיד שלפעמים הסנדלר הולך יחף, הוא יודע לתת עצות לאחרים, אבל אצלו יש מה לתקן. אנחנו, אני מאז שנכנסתי לבית הזה, אני פה עשרים ושבע שנה, ההערכה שהייתה ביניהם, הערכה הדדית, המקום של כל אחד היה כל כך ברור. הרב בענייני הלכה והשקפה ויראת שמיים, קבע את הכל, והרבנית בכל ענייני הבית. וכמובן גם יש לה הרבה משלה בתור רבנית, לא רק בתור אשת רב, היא עשתה את עצמה. לא שמענו אף פעם הרמת קול, לא שמענו ויכוח רועש, הכל בשכל, וזה מחזק. והרב תמיד מוותר בענייני הבית, זה לא זה, חשוב לאישה, גמרנו. עד שהתחלתי לחשוב שבטח אשתי חושבת עליי, נדמה לי שהתווכחנו פעם, שאני בנאדם משונה. אז הסברתי לה באיזה שלב שלא, אבא שלך הוא המשונה. אני מקווה שזה לא רק אצלי, אני חושב. אבל זה עבר גם, זה עבר לבנות. זה עבר ממש, הכל עבר. השילוב הזה, תורה, עבודה, גמילות חסדים, אהבת הבריות. הוא בירך את הבנות שלו מאז שאני זוכר, שתזכי לבן תורה, לבן תורה, זה הדבר הכי חשוב בעולם. כשאדם רוצה משהו ומתפלל עליו בעיקר, הוא משקיע בו, אז יש לו סיעתא דשמיא. באמת סיעתא דשמיא מופלאה, שכל כל כל הבנות והבן הלכו בדרכו, כל חתניו, כל נכדיו, דבר באמת מופלא. רוצה רק לסיים, הדבר הכי... אני יצא לי, יצא לי להיות בלילה האחרון איתו, להיות איתו ועם אשתי בשבת האחרונה, עם הרבנית, ויצא לי לישון איתו בלילה לבדי. אני לא הולך לעשות מזה דרוש, אבל המילים האחרונות שהוא דיבר, זאת אומרת הוא בלילה, הוא היה מאוד פעיל לפני כן בלילה, ליל שבת, ביקש זמירות מסוימות, רצה דברי תורה, הכל היה כסדר. הוא באמת היה במצב הכי טוב אולי בשלושה חודשים שלפניהם. אבל אחרי זה הלך לישון, המילים האחרונות שאני שמעתי ממנו היו, לפעמים הוא ככה מתוך שינה דיבר, אבל לא שמעתי אותו צועק מתוך שינה, לא זכור לי, חוץ מהפעם האחרונה הזאת. הוא אמר שתי מילים, וחזר עליהם כמה פעמים על השתי מילים האלה. הוא אמר: "אנא", אחרי זה עוד פעם "אנא", חזר ובהפסקות. אז קמתי לראות אם משהו... קורא? צריך משהו? לא, הוא ישן, הוא לא... אז ידוע הסיפור של ה"אמרי אמת", שאמר לחסידיו שיש מקום בהלל שאפשר לבקש בקשה מיוחדת. הוא אמר ב"אנא ה'". אז החסידים התחילו לדון האם הכוונה "אנא ה' הושיעה נא", "אנא ה' הצליחה נא". אז שאלו את האדמו"ר, שאלו את הרבי, את הרבי עצמו, אז האדמו"ר מגור אמר: "לא זה ולא זה, הכוונה 'אנא ה' כי אני עבדך'. שם אפשר לכוון, שם אפשר לזכות, או אנא עבדא דקודשא בריך הוא, במילים שלנו." אני חושב שלא יודע מה בדיוק היה שם, אבל אני חושב שהכי מתאים לקרוא את הקריאות שלו ככה, שה"אנא, אנא" היה "אנא ה' כי אני עבדך", וזהו, ועשיתי שליחותי. והוא כביכול בלי לשים לב העיד על עצמו, ואנחנו מעידים עליו, ואנחנו רוצים לקבל ממנו, להמשיך את הדרך שלו, וש... עוד מילה אחת, אני אומר בשם עצמי, אני אומר בשם כל כל החתנים, גם הכרת הטוב לישיבה, שאנחנו זכינו להיות פה במשך השנים, ועוד נזכה כמה שהרבנית תצטרך ליהנות מהישיבה, כל מה שיש פה, כל המעטפת. שהקדוש ברוך הוא ייתן כוח למשפחה, לרבנית, להמשיך את המסכת חיים הנדירה הזאת, שהמעשים שלנו יעמדו לזכותו, אנחנו יכולים להחזיר לו. כל מי שנהנה ממנו, ללמוד לעילוי נשמתו, משניות, גמרות, קצת לקחת, להתגבר על עצמנו בדברים קשים, דברים שכל אדם נכשל בהם, דש בעקביו, אולי לכמה שיותר להתקרב למידותיו ולדרכו, ושימליץ טוב בעדינו ובעד כל עם ישראל, בעזרת השם.