דברי הספד לרב אפרים רובינשטיין זצ"ל

מכתם לדוד, שמרני אל כי חסיתי בך. אמרת לה' ה' אתה, טובתי בל עליך. לקדושים אשר בארץ המה, ואדירי כל חפצי בם. ירבו עצבותם אחר מהרו, בל אסיך נסכיהם מדם, ובל אשא את שמותם על שפתי. ה' מנת חלקי וכוסי, אתה תומיך גורלי. חבלים נפלו לי בנעימים, אף נחלת שפרה עלי. אברך את ה' אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי. שויתי ה' לנגדי תמיד, כי מימיני בל אמוט. לכן שמח לבי ויגל כבודי, אף בשרי ישכון לבטח. כי לא תעזוב נפשי לשאול, לא תיתן חסידך לראות שחת. תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח. שיר למעלות, אשא עיני אל ההרים, מאין יבוא עזרי? עזרי מעם ה', עושה שמים וארץ. אל יתן למוט רגלך, אל ינום שומרך. הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל. ה' שומרך, ה' צלך על יד ימינך. יומם השמש לא יככה, וירח בלילה. ה' ישמרך מכל רע, ישמור את נפשך. ה' ישמור צאתך ובואך, מעתה ועד עולם. שיר המעלות, ממעמקים קראתיך ה'. ה' שמעה בקולי, תהיינה אוזניך קשובות לקול תחנוני. אם עוונות תשמור יה, ה' מי יעמוד? כי עמך הסליחה, למען תיוורא. קויתי ה', קוותה נפשי, ולדברו הוחלתי. נפשי לה', משומרים לבוקר, שומרים לבוקר. יחל ישראל אל ה', כי עם ה' החסד, והרבה עמו פדות. והוא יפדה את ישראל מכל עוונותיו. נפלה עטרת ראשנו, אוי לנו. אבד חסיד מן הארץ, וישר באדם אין. תורת אמת היתה בפיהו, ועוולה לא נמצא בשפתיו. בשלום ובמישור הלך איתי, ורבים השיב מעוון. אף שראש חודש היום, אך חכם מספידים אותו בפניו, ומקצרים בהספד. דברי הספד מפי הרב, הגאון הרב המקובל מאיר בר, בבקשה. צר לי עליך אחי, נעמת לי מאוד. אני בטוח שכל אחד פה יכול להגיד את זה, ויגיד את זה. אתמול אני רואה שהרב, לבו נדם במיטתו, ואני רואה בטלפון, טלפון של אשתי, שהרבנית, שתבדל לחיים ארוכים, שולחת לה הודעה במוצאי שבת, לאשתי: השמיים ניצחו. חשבתי כמה זה מדויק, השמיים ניצחו. כולם רצו אותו, את האיש השלם, המושלם. קראנו: ויאמר אלוקים נעשה אדם. מי זה נעשה? אז רש"י אומר: התייעץ. כתוב בספרי חסידות: ריבונו של עולם אומר, אני ואתה ביחד נעשה, מה יצא? בוא נראה, תהיה שותף שלי. כשאדם נברא לא כתוב עליו כי טוב, לא נגמר. על הכל כתוב, אבל לא על האדם. ובתורתו של רבי מאיר היה כתוב: טוב מאוד, זה המוות. כי במוות רואים כמה האדם היה מושלם, כמה היה שותף לקודשא בריך הוא. מוריי ורבותיי, כשרב אפרים עולה למעלה, טוב מאוד, שמה השמיים ניצחו. רוכב בערבות, הגמרא אומרת במועד קטן: שש ושמח בבוא אליו נפש נקי וצדיק. לא רק בגלל כל המנת ייסורים שהתייסר כל כך הרבה זמן, וקיבל אותם כל כך באהבה. נקי, אומר הבן איש חי, זה בבין אדם לחברו. צדיק, בבין אדם למקום. מורינו הרב היה בשניהם מושלם. איזה בין אדם לחברו, כמה נעמת, כמה נעימות הייתה בך. הכל, דואג לכל אחד ואחד. כל אחד שהוא שומע מחסור, הלך, מעצמו. ואם יש איזה סטודנטית שאין לה, אפילו באיזה מוצ"ש, הולך, מגייס כספים, הכל משלו הוא נותן. כמה פעמים לא התבייש, עושה פה עוד מגביות ועוד מגביות, וכמה הוא נתן. מוריי ורבותיי, אף אחד לא הכיר אותו. לא יודעים כמה שהכירו אותו. פעם מרן הרב שך שאלו אותו: מי זה צדיק נסתר? אמר: הגאון רב שלמה זלמן. כולם מכירים, הוא לא... כמה שאתם מכירים, אתם לא מכירים את מורינו הרב. לא מכירים, אתם לא יודעים מה הוא עשה. אין שום דבר שהוא חסך מעצמו בשביל אחרים. כמה הבית, יחד עם הרבנית, היה פתוח כל שבת, כל חג, כל ראש השנה, כל יום, כל יום טוב. לא היה בית... כמו שהרמב"ם אומר: מה זה השמחה? שמחת יום טוב, שאדם ישמח את מי שהקדוש ברוך הוא רוצה שהוא ישמח. כל אחד שלא היה לו מקום, לא היה לו איפה, איפה הוא מצא? תמיד בבית של הרב. כל אחד היה, כל אחד במקום שלו. לא זו בלבד, כמה הוא היה צדיק בבין אדם למקום. איזה יראת שמיים. אי אפשר להאמין איך הוא דקדק על כל דבר, והכל בשקט, ללא אומר. אין, בכרם ביבנה, הכל, יסד את זה, שיבדל לחיים טובים, הגאון הרב אפרתי. המטבח, המטבח של כל השנה באיזה הידורים, שבבתים רבים של יראי השם לא נעשים מה שנעשה פה. ובפרט בפסח, איזה חומרות. ובאמת שהכל, כולם יוכלו וכולם ידעו ו... העריכו את זה. כל דבר שהוא ראה, ראש וראשון. רואה פעם, אני רואה איך המשנה ברורה אומר שלכתחילה שלושה צריכים להיות לעמוד בבמה. רואה שניים, הוא רץ מיד לעמוד להיות השלישי בקריאת התורה. כל דבר על פי ההלכה, כל דבר ביראת השם, כל דבר בדק אותו. כתוב, זוכר שראיתי את הכלי יקר על "ויגדל משה וירא אל... ויצא וירא בסבלותם". אומר הכלי יקר, "ויגדל משה", משה רבינו היה צריך להיות איש ההלכה, איש הכל, אבל הוא צריך גם לראות בסבלותם של האחרים. והרב אפרים מוישה היה בדיוק כזה. מצד אחד, כל כך דקדק בהלכה, אבל כל כך היה וירא בסבלותם של האחרים. כל אחד נגע לו, ויתר משלו, מעולם לא החשיב, תמיד. הכל בשביל שהאחר ישמח, שהאחר יהיה. הצדיקים מוכנים לישב, אומר הנועם אלימלך, בגיהינום עבור אחר. זוכר היה בחור אמריקאי פה בישיבה, יום כיפור לא חש טוב. והאחות אמרה: אין ברירה, צריך לפנות אותו למיון. נו, מי יפנה אותו? מורינו הרב אומר: על ידי גדולי ישראל. אז הוא נוסע ביום כיפור, תחילת יום כיפור בבוקר, אבל הוא לא יכול, הוא לא מטלטל, אבל הוא לא יכול לנהוג עם ה עם ה עם הגרביים עם הנעליים האלה. אז הוא לבש נעל עור כדי שהוא יוכל לנהוג. הוא מגיע לבית חולים, אבל הוא לא יכול לטלטל, אז הוא משאיר את הנעל עור, והוא יוצא עם גרביים, אבל הוא לא יכול להיכנס לבית חולים, הוא כהן! אז הוא עומד בדשא כל היום כיפור, ואין לו מחזור! כי הוא לא מטלטל. והביאו לו מחזור ספרדי, וזהו, הוא התפלל והוא שם, ואף פעם שום דבר הוא לא אומר, הוא לא מספר. אחרי זה שומעים את הסיפורים. איזהו בן עולם הבא? כתוב הגמרא אומרת, שלחו מתם: איזהו בן עולם הבא? שייף עייל, תמיד, שייף נפיק, אף פעם, לא מחזיק בטיבותא לנפשיה, וגריס באורייתא תדירא. היה כל כך זריז, כל היום יושב, לומד, שמה החדר, כל הזמן ישב, למד, היה קם מוקדם, וכל הזמן גריס באורייתא. באתי אליו כמה פעמים לבקר, כל כך קשה היה, הוא בקושי דיבר, אבל הוא ישב, פעם אחת זה המשנה ברורה פתוח לפניו, עוד פעם ועוד פעם, כבר יודע אותו בעל פה, אבל המשנה ברורה היה פתוח. ופעם שנייה, אני רואה אותו עוד פעם, חוזר את המשניות ועוד, ועוד פעם, שניים מקרא, כל הזמן גריס באורייתא בקשיים הכי גדולים, הוא לא יכל. יצאתי, זוכר, מבית חולים, אז ככה דיברתי עם האחיות, רציתי לדעת מה הם אומרים. אז הם אומרים, אומרות לי שם: אנחנו רואים, זה היה שעת לילה מאוחרת, לפי שכל הזמן הוא יושב ולומד, הוא כל הזמן שוכב ולומד, אז אנחנו רואים שהמצב בסדר. צחקתי לעצמי, זה הראיה? הוא לא יכול, זה היה החמצן שלו! הוא לא יכל בלי זה, בלי הגריס באורייתא. רעבע, יש לנו כל כך הרבה מעות לפורטן, ואין לנו עכשיו שולחני להרצות... אין לנו מי יענה. צורבא מרבנן, כל מילי דמתא רמיא עליה, הוא ממש הרגיש שהכל עליו. כל הבוגרים של כרם ביבנה, גם כשהיו פה, גם כשהלכו, כולם מצלצלים, מתקשרים, בדבר הלכה, בדבר עצה, כל הזמן! אני הייתי לידו, כל היום טלפונים. מה, לא עשו שום... יש אברכים, שאחרי זה בוגרים, לא עשו שום דבר, אני לא מדבר לראות אותו שעות על גבי שעות איך שהוא בודק, כלום, שום דבר. כל מה שהוא עשה, בלתי לה' לבדו, בודק אתרוגים, הולך ומכשיר, צריך את המצות בהידורים הכי גדולים. בוגרים רבים בני נאמני גם אחרי זה, אבל אם הרב רובינשטיין אמר שזה בסדר והוא והוא בודק, אין אחרי המלך, לא צריך שום דבר. דבר. הכל הוא, כל מילתא! הכל בודק, הכל עושה, הכל, הכל עליו היה! ואין עכשיו שולחני לארצותם. מי יבין שמועה, מי יורה דעה? את מי יורה דעה, מי יבין שמועה? החדר, ממש היה שמה החדר הקטן, אבל זה היה ממש כמו לשכת הגזית שכל האזור, לא רק מהישיבה, מכל היישובים פה היו באים לשאול אותו. והיו, והוא גם כן, אם הוא חלילה אסר, זאת אומרת הוא: אני לא פוסק לך, תלך תצלצל, תתקשר, תלך לרב רובין אולי הוא יכול להתיר את זה, אז אני לא פוסק כדי שזה לא יהיה שרב פסק. הכל באותה עדינות. הרב שרון אמר עכשיו צריך לקצר, ראש חודש. חשבתי בדיוק בדרך לפה, הגמרא הרי אומרת בסנהדרין: סימן יפה שלא נספד כהלכה. אז רש"י אומר: לא ספדוהו, זה היה ביזיון. חשבתי: כל מה שמספידים, זה עדיין לא נספד כהלכה. זה סימן יפה. יש כל כך הרבה מה להספיד, ולא כרגע העת. כל כך הרבה, כל כך הרבה! מי יתן לנו תמורתו? אנחנו בתפילה, מורנו הרב, היית פה, אתה עולה למעלה, רוכב בערבות, שש ושמח. השערים כולם נפתחים לכם. אנחנו יודעים. פה, הייתי אומר את זה, היית צועק עלי עכשיו. אבל אנחנו באמת יודעים. אתה אז אומר: לא להגזים, אנחנו לא מגזימים מילה! והשערים נפתחים ואתה ישר מגיע. אז תהיה מליץ יושר באמת שמה לרבנית החשובה, כמה היא דאגה לך! לא זזה ממיטתך! איזה ילדים! איזה פירות! כולם היו צמודים כל כך הרבה זמן, זה היה בבית, זה היה בבית חולים, זה היה בבית חולים הזה ואחר, כל הזמן! ועל הישיבה שכל כך אהבת, כל כך טרחת, כל כך היה חשוב לך! אני זוכר פעם שאלתי אותך ערב שבת: למה אתה לא מתפלל מנחה גדולה? אז מה אתה צריך, כל אחד ככה. אומר לי: הראש ישיבה, הרב גולדוויכט אמר לי: תשמע, רב צריך להיות במניין של הישיבה. וכיוון דנפיק מפומי, אז אתה במניין. זה לא היה נוח לך, זה לא היה טוב לך, אבל הראש ישיבה אמר, אז אתה עושה את זה ככה, שלהתפלל יחד. ברור שרצית לקבל שבת הרבה עוד קודם, עם תוספת שבת. אבל מעולם לא חשבת לא על העלייה הרוחנית שלך ולא על העלייה הגשמית שלך. איך אמר רב חיים מוולוז'ין? האדם לא נברא לצורך עצמו, רק לצורך אחרים. אז תועיל עכשיו, מורנו הרב אפרים, באמת להועיל לאחרים, לישיבה, כל כך אהבת, כל כך דאגת, כל כך הייתה חשובה לך, תמשיך הלאה להליץ יושר על כל המשפחה ועל כל כלל ישראל. ובילע המוות לנצח, ומחה השם דמעה, במהרה במהרה ירננו שוכני עפר, אמן. נשיא הישיבה, הרב מרדכי גרינברג. מקובל בישראל שכל אבא מברך בליל שבת את הברכה שבירך יעקב את יוסף: ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה. מה יש באפרים ובמנשה? לא מוצאים בתורה שום דבר. הרבה דברים התורה מספרת על האחים, בעיקר בחלק השני של ספר בראשית, אבל מי זה אפרים ומנשה? אפילו השם שלהם בקושי כתוב בתורה. כתוב: והמליץ בינותם, אומר רש"י: זה אפרים, אשר על הבית, אבל מי זה מנשה? על מה בן אדם צריך לחשוב כשהוא מברך את הילדים שלו ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה? השבת קראנו על שני אחים שהיוו חצי מהעולם. היה אדם וחוה וקין והבל, זה הכל. אבל איזה קנאה, ואיזה שנאה הייתה, עד שבסופו של דבר זה נגרם בהריגה. סך הכל שני בנים ונהרג. רבע של האנושות נהרגה בגלל קנאה. אחר כך כל ספר בראשית, יצחק וישמעאל, יעקב ועשיו, ואחר כך שנים עשר שבטים וכל המריבות שביניהם, שגם כן כמעט ועלו בחיי אנוש. ובסוף, סוף הספר, אנחנו מדברים על ברכה שיעקב מברך את יוסף והוא אומר לו: "שבך יברך ישראל, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה." ופלא גדול, אפרים ומנשה, הצעיר והבכור, ויעקב הופך את הסדר שלהם, ומנשה עומד שם והוא רואה שהצעיר מעמידים אותו לפניו, והוא לא מגיב, הוא לא מקנא באפרים. אחרי שהסבא עשה מה שעשה, כנראה שכך צריך להיות. ואפרים עצמו לא גבה ליבו, והכול עובר שם בשקט. אין קנאה ואין שנאה. ואת זה מבקש כל אבא מישראל, שהילדים שלו יהיו כאפרים וכמנשה. מידה זו של הענווה, שלא מקנאים ולא גובה ליבם, זה מה שמבקש כל אבא מישראל, זה מה שאנחנו יודעים על התכונות של אפרים ומנשה. אני נתמניתי ראש כולל בשנת תשל"ה, ור' אפרים היה מהחבורה הראשונה שהיו בכולל. כבר אז ראינו את המידה הזאת של הענווה. ראש הישיבה סידר לו שפעם בשבוע הוא נוסע לרב אלישיב, ובמשך השבוע מצטברים אצלו שאלות של בחורים בכל הנושאים. כל בחור שהייתה לו איזה בעיה, היה שואל את ר' אפרים, הוא היה רושם את זה בפנקס, ופעם בשבוע היה הולך לרב אלישיב והוא היה פותר לו את הבעיות. וזה נמשך ככה כעשרים שנה. ראש הישיבה ביקש ממנו שהוא יהיה אחראי על ענייני ההלכה, על ענייני המטבח, הכשרות, הכול היה על פיו. בשנת תשנ"ה, אחרי פטירתו של ראש הישיבה, נתבקשתי למלא את מקומו. אמרתי לו: "ר' אפרים, הגיע הזמן שתתחיל ללמד, לא רק לפסוק הלכות. תתחיל להקים שיעורים של לימוד הלכה." אומר לי: "לא, לא, זה לא, אני לא חושב שאני ראוי ללמד בישיבה, לא עכשיו." ולקח עוד קצת זמן עד שהוא הסכים בסופו של דבר לארגן חוגים בהלכה, וכולם יודעים מה היו החוגים השבועיים האלה. הוא הפך את ההלכה לאחד מהסמלים החשובים של הישיבה. כל הישיבות האחרות מכירות את הדבר הזה. הם נפגשים נפגשים בצבא בעיקר, ישיבות שונות, והם רואים איך הבחורים של כרם ביבנה זה מוטמע בהם. לא עושים שום דבר לא מה שכתוב במשנה ברורה. אם יש בעיה, אז מתקשרים לישיבה, מתקשרים לרב. זה הפך להיות אחד הסמלים המיוחדים שמאפיינים את הישיבה. והתרגלנו, בחורים התרגלו לשאול, לא לפתור בעיות בספק. ולמרות זה, לא גבה ליבו ולא רמו עיניו. תכונה הזאת של הענווה הייתה מצויה אצלו ובולטת אצלו לכל אורך עשרות השנים שהוא היה בישיבה. אף פעם לא עלה למעלה, תמיד ישב בצד. אבל כולם היו באים לצד ההוא. ואני לא מדבר על ענייני החסד שהרב הראשי כבר דיבר על זה, הוא דאג שיהיה חסד ואמת. דאג שלא לא יהיו שקרים, וזה דבר מאוד רווח היום. אז הוא בדק ובדק כדי שיהיה חסד ואמת, זאת הייתה התכונה המיוחדת שלו. על זה מתפלל כל אבא מישראל, ישמך אלוקים כאפרים וכמנשה. ברוך השם, הילדים והמשפחה הולכים בדרכו. זכותו של הנפטר תגן על המשפחה, על הרבנית, על הבחורים בישיבה, רבני הישיבה, תהא נשמתו צרורה בצרור החיים. ראש הישיבה, הרב גבריאל שרף. מה נענה ומה נאמר? מה נדבר ומה נצטדק? בכי להאי שופרא דבלי בעפרא. כל כך קיווינו, כל כך ציפינו. חז"ל אומרים בגמרא בשבת, מדברים בגנותם של מי שמתעצל בהספדו של תלמיד חכם. והרמב"ם העתיק את זה בהלכות אבל. כשהרמב"ם מעתיק בהלכות אבל דבר אגדה, אז צריך לשאול למה. אולי הרמב"ם מתכוון לומר לנו, היינו חושבים אולי שהספדו של תלמיד חכם זה רק איזשהו חיוב נוסף על הספד רגיל, כבודו של תלמיד חכם שיותר יאריכו בהספדו. אבל אני חושב שאולי הרמב"ם מתכוון לומר משהו אחר. הרמב"ם מתכוון לומר שהספדו של תלמיד חכם זה חפצא אחרת לגמרי של הספד. הספד של תלמיד חכם זה עיון ולימוד מעמיק בתורתו, באישיותו, לימוד מעמיק בכל מסכת חייו. חז"ל מספרים בגמרא בשבת שדוד המלך ביקש מהקדוש ברוך הוא: הודיעני מתי קיצי. והקדוש ברוך הוא אמר לו שהוא ימות בשבת. אז הוא לא רצה, הוא ביקש מהקדוש ברוך הוא שאולי הוא ימות באחד בשבת. אמר לו: כבר הגיע זמן מלכות שלמה, ואין מלכות נוגעת בחברתה כמלוא נימא. אז אמות בערב שבת. אמר לו: כי טוב יום בחצריך מאלף, אתה אמרת את זה. טוב יום שאתה עוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב על גבי המזבח. אז אומר רש"י: למה כל כך דוד לא רצה שימות בשבת? אומר רש"י: כדי שיתעסקו בי ובהספדי. ודבר נפלא, מופלא. דוד המלך שאמר על עצמו: אנוכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם, ה' לא גבה לבי ולא רמו עיני, הוא מחפש את כבודו, שידברו בכבודו? אבל התשובה היא שבאמת חס ושלום, דוד המלך לא חיפש את כבודו. דוד המלך רצה שילמדו מאישיותו, מתורתו, בשעת חימום ששמה הדברים יותר נקלטים בלב, שיקחו מהאישיות שלו, מהתורה שלו, מהמידות שלו. רבנו בשמחת תורה, צריכים לראות איך תלמידי הישיבה משוש ושמחים לקראתו, שרים לו "מה נהדר כהן גדול". ענוותנותו, אי חסיד, אי עניו, מתלמידיו של אברהם אבינו, עין טובה, רוח נמוכה, נפש שפלה. קיים מה שכתוב "הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום", משים שלום, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה. הבית שלו היה בית לאהבת ישראל, לקירוב רחוקים. הוא והרבנית שתחיה לאורך ימים ושנים, בבריאות מעליא. היה מלמד זכות על כל אדם. שימש תלמידי חכמים גדולים, כמו שאמרו. אשרי העין, אשרי העין ראתה אותו לומד תורה. למד תורה בדבקות, בהתמדה. לא היה מסיח דעתו מלימוד. היה לומד בניגון, בדבקות ובנעימות. היה מתענג לשמוע דברי תורה של אחרים. היה מוקיר רבנן, אוהב מאוד את תלמידי הישיבה אהבת נפש. היה שמח לראות אותם גדלים בתורה. היה מדקדק גדול במצוות, כפי שהזכירו, באופן שקשה לתאר. בהחביבות שלו, חביבות המצוות. אני זוכר שפעם קיבלתי אתרוג, אתרוג מרוקאי שהביא לי בן משפחה, וראיתי שהאתרוג הזה מהודר בצורה יוצאת דופן, אמרתי אני חייב להראות את זה לרב רובינשטיין. אז הבאתי לו את האתרוג, הראיתי לו את האתרוג, וזה נצרב בי עד היום, אני לא אשכח את זה. הוא לקח את האתרוג והתחיל לנשק אותו, כאילו זה בן משפחה שהוא לא ראה אותו שנים. מנשק ומנשק, שמח כל כך. אמר לי: "אני רוצה שתביא לי את האתרוג הזה לברך עליו". היה מיראי הוראה. כל פסיקה אצלו, אפילו צל צילו של ספק הוא לא הסתמך, לא פסק מליבו עד ליבונה של הלכה. פעם הוא אמר לי ככה, כשהסתודד, דיברתי איתו קצת על נושא של הוראה, אז הוא אמר לי, אמר לי: "אל תקל ראש בספקות. כל ספק הכי קל, אחר כך תתייצב לפני ריבונו של עולם אחרי מאה ועשרים, מה תגיד?" ראיתי משהו, קיים מה שהגמרא אומרת בברכות, מבאר את זה הכלי יקר בפרשת שופטים, "הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ", שאדם צריך לזכור את יום המיתה. אומר הכלי יקר: "כי החיים יודעים שימותו, והמתים אינם יודעים מאומה". "החיים יודעים שימותו" חז"ל דרשו את זה על הצדיקים, שאף במיתתם קרויים חיים. "יודעים שימותו" הם זוכרים את יום המיתה. אבל הרשעים לא יודעים מאומה, זיכרון המיתה לא עומד לנגד עיניהם. והרגשתי איך שהוא חי את ה... את ה... את ה-120 שהוא עומד לפני מלך מלכי המלכים ונותן לפניו דין וחשבון. כפי שאמרו, אני כבר מסיים, היה איש אמת, דובר אמת בלבבו. הקפיד שיהיה פיו ולבו שווים, לא החניף ולא הגזים בשבחים. אני זוכר שכל פעם אחרי הדרשה בליל שבת היה ניגש במאור פנים ואומר יישר כוח, איזה דרשה וכך וכך. אבל בתקופה האחרונה לפעמים ראיתי שמרוב תשישות אני רואה שהוא נרדם במהלך ה... במהלך הדרשה הוא נרדם, אז בשבת שלום שהוא הגיע הוא לא אמר יישר כוח. אמרתי איזה גדולה, לא אומר דבר שהוא לא... אם הוא לא שמע ונהנה הוא לא יגיד יישר כוח. כפי שהזכירו, ביתו היה בית של חסד. אשרי עין ראתה אותו עומד בתפילה בבית המדרש. היה עומד באימה ויראה, חוגר עצמו באבנט, מתפלל כעבד המתחטא לפני קונו, שופך מים לנוכח פני השם, כמונה מטבעות. היה עמוד האמונה וביטחון, קיבל את הייסורים באהבה, זכה להקים דור ישרים יבורך, זרע ברך השם, בנים וחתנים תלמידי חכמים, מגדלים ילדיהם לתורה וליראה. כפי שהזכירו, טיפלו בו במסירות אין קץ, ובפרט אשתו הרבנית. כמה יחסר לנו, כמה יחסר לישיבה, כמה יחסר לעם ישראל. מי ייתן לנו חליפתו, מי ייתן לנו תמורתו. בלע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים. יהי רצון שנזכה לראות פניו מאירים בתחיית מתי ישראל, אמן ואמן. ראש הישיבה הרב אהרן פרידמן. נפלה עטרת ראשנו, ווי לנו, חסרנו גברא רבא. כרם ביבנה כולה, בוכים תמרורים על הרב הצדיק המופלא רבי אפרים היקר שלנו, רבי אפרים האוהב הגדול שלנו. הוא אהב את כולם וכולם אהבו אותו. בשברון לב, עזב אותנו לאנחות. כל מי שלמד בכרם ביבנה, כל מי שהכיר את רבי אפרים הצדיק שלנו, היה יכול לראות מה זה כהן, כמו שהזכיר ראש הישיבה, מה זה כהן שעומד ומשרת. אפשר להבין מה זה קשה סילוקם של צדיקים כחורבן בית המקדש. לראות את רבי אפרים הצדיק לומד בהתמדה, בריכוז, לראות את רבי אפרים זצ"ל מתפלל, לראות אותו בודק אתרוגים, לראות אותו עונה לשאלות בכובד ראש של כל אדם, מראש הישיבה ועד ילד קטן, שתושבי הישיבה היינו שולחים את הילדים הקטנים לשאול את הרב רובינשטיין שאלות. שאלות. כדי שיקבלו מהאור שלו, מהזיו שלו. אשרי עין ראתה תמידים קרבים בשער בת רבים, הלא למשמע אוזן דאבה נפשנו. חז"ל לימדו אותנו, אמר רבי אלעזר: למה נסמכה מיתת אהרן לבגדי כהונה? מה בגדי כהונה מכפרים, אף מיתתם של צדיקים מכפרת. מסביר מרן הרב, כשאהרן הכהן עלה להור ההר כתוב בתורה שהוא פשט את בגדיו והשאיר אותם, ואלעזר בנו לבש את הבגדים. אומר מרן הרב, כשצדיק, כשחכם הולך לעולמו, הוא משאיר את הבגדים לנו, הוא משאיר את הבגדים כדי שאנחנו נלבש אותם. הבגדים, המידות, הצדקות, התורה, יראת השם הטהורה מחכות לכל אחד ואחד שהכיר את הצדיק הגדול רבי אפרים, שילבש אותם, שייתן אל ליבו. הגמרא אומרת: מצנפת מכפרת על גובה הלב. דיברו כבר, ענוותנותו המופלאה של רבי אפרים. אני רק יוסיף סיפור אחד, שביקשנו ממנו שאולי יבוא יישב במזרח, הוא אומר: "אם אני אשב למעלה בחורים אולי לא ירגישו נעים לבוא אליי, לשאול אותי שאלות. איפה שאני יושב, ככה יבואו לשאול יותר. אני לא יכול לשבת שם." מעולם לא עברה בליבו מחשבת גאות. מקטני קטנים ועד גדולי גדולים. מעיל מכפר על לשון הרע. רבי אפרים היה, מי שהיה מסתכל עליו אני חושב יכול היה לראות את דמות דיוקנו של החפץ חיים. משנה ברורה מהלך, חפץ חיים מהלך. משנה ברורה מהלך יש עוד אנשים, אבל חפץ חיים מהלך? העידה הרבנית, שתיבדל לחיים ארוכים, שללאורך כל שנות נישואיהם מעולם לא יצא מפיו דבר לשון הרע או רכילות. מעולם לא הסכים לשמוע מאף אחד משהו שהיה בו שמץ של לשון הרע או רכילות. איך? איפה יש אנשים כאלה? איפה יש אדם כזה בעולם? אני זוכר כבחורים, אם הוא היה חושב שיש קבוצה של בחורים או אברכים שמדברים משהו שהיה נראה בעיניו שאולי, לא היה הולך, הפוך, היה ניגש אליהם ובחביבות המיוחדת תופס אותם, תופס את היד שלהם, "על מה מדברים? על מה מדברים?", ומיד עוד לפני שהוא הגיע, כבר שהתקרב, היראת שמיים של רבי אפרים הייתה מדבקת, עברה עברה. מתלמידיו של אהרן הכהן, אוהב את הבריות, מקרבן לתורה. הזכירו ודיברו איך לא, הוא והרבנית שתחיה ובני הבית, לא היה להם סעודת שבת פרטית, סעודת חג פרטית. אם היה בחור מבוגר בשיעור ו', ז', ח', שהרב חשב שאולי לא נעים לו לאכול בחדר אוכל עם הבחורים הצעירים, היה סועד על שולחנו קבוע. אם היה מישהו שהיה לו קשיים, סועד על שולחנו קבוע. בגדי כהונה במידות ענקיות השאיר לנו הצדיק המופלא שחי בינינו, רבי אפרים. והחי ייתן אל ליבו. ללמוד מדרכיו, ללמוד מהנהגותיו, ללבוש את בגדי הבד, בגדי הקודש. עליו ראוי לומר, ויראו כל העדה כי גווע ר' אפרים, ויבכו אותו כל העדה. ובלע המוות לנצח, ומחה ה' אלוקים דמעה מעל כל פנים. הרב בנימין בריש, שליט"א. צר לי עליך, אחי, ר' אפרים זצ"ל. אנחנו בעצם מחותנים, אבל היינו כאחים, ממש אחים היינו. לא רק, לא בגלל הדברים הטובים שכל אחד, שהוא נתן לנו, אלא הרגשה כזאת של אחווה, כי החמימות שלו, והאיכפתיות שלו, והרצון שלו כל כך, זה היה משהו מיוחד במינו. אני רוצה לומר דבר, נקודה, שהרגשתי בה בכל התקופה הקשה הזאת. אנחנו היינו בתקופה קשה מאוד, שהמחלה התגברה, וראינו את ר' אפרים מדרדר מבחינה גופנית. היה תופעה שראיתי אותה בעיניים שלי, שכולם אוהבים אותו. זה דבר מעניין, איך אני יכול לראות שכולם אוהבים אותו? כל כך הרבה טלפונים קיבלתי מתלמידים ושואלים אותו מה שלומו, ואיכפת להם. כמה תלמידים ביקשו כל כך לבוא ולבקר אותו, אבל אי אפשר היה בגלל המצב שלו, אז היה הגבלה גדולה מאוד למי שיכול להיכנס אליו, כי הוא לא יכול היה גם לדבר כל כך עם אנשים, אבל כל כך הרבה תלמידים באו וביקשו, הרגשת שהאנשים, התלמידים וכל אחד שהיה לו קשר איתו אוהב אותו, פשוט אוהב אותו, כי הוא באמת האדם שהיה הדוגמה, וכל כך קל היה לאהוב אותו. היה בו שילוב נפלא מאוד. דיבר הרב הראשי שליט"א על האדם השלם. מה שלא נסתכל אצל ר' אפרים, מה שלא נסתכל, נראה את האדם השלם. ראשית כול אני רוצה לומר, האדם השלם, יראת שמיים ועבודת השם שהייתה בכל לבו ובכל נפשו כל הזמן, זה היה משהו מיוחד. כבר דיברו על זה, על יראת ה-, על הדקדוק במצוות, אבל זה היה משהו שכל אחד הדביק. אני זוכר, היה תקופה ר' אפרים היה שם את היד שלו על הלב בזמן התפילה, והרבה בחורים למדו ממנו את הדבר כזה, כפי שבעצם זה מעיקר הדין אפילו, לשים את היד על הלב בזמן התפילה, ראית שהם רואים את הדוגמה של ר' אפרים מעבודת השם. אבל כאן המיוחד בעבודת השם שלו, זה היה העקביות. הוא היה כל כך מדוקדק בזמנים שלו, כל דקה הייתה חשובה. אני חושב שלא היה פעם אחת שהוא איחר לתפילה, תמיד היה מגיע מקודם. לכל דבר, לכל דבר מצווה היה מגיע מקודם, ועד כמה שאני זוכר לא קרה, חוץ מהתקופה הקשה שהוא לא יכול בכלל לבוא, שהוא לא שהוא לא היה בתפילה מן המקדימים וזריזים, והיה לו גם חברותא לפני התפילה. היה פה לימוד, וכמו כמו שאמר קודם הרב הראשי, הדברים שהגמרא אומרת, איזהו בן עולם הבא? ענוותן ושפל ברך, שייף עייל ושייף נפיק, וגריס באורייתא תדירא. זה היה כל כך הייחוד של ר' אפרים זצ"ל. אז היה לו מצד אחד את הקביעות ואת הדקדוק ויראת שמים, אבל היה לו גם כן מצד שני את האחריות. לכן זה לא לא לחינם ההשגחות של ר' אפרים זצ"ל הן נחשבות כיום כההשגחות הטובות ביותר בכל הארץ, בכל החוגים, כי אין, לא חוכמות, רק אמת. וצריך לדעת, והיה אדם נוח מאוד ונעים מאוד, אבל מה שצריך מבחינת ההלכה, אז הדברים האלה הוא עשה בלי שום חוכמות ולא ויתר לאף אחד. צריך לעמוד בכל הקריטריונים, במיוחד שמדובר כאן בציבור. אז זה היה השילוב הזה של יראת השם עם האחריות הציבורית, ועם המאור פנים שהיה לו לכל אחד ואחד, זה היה כאן שילוב נפלא מאוד. ואני אומר, אנחנו כולם יודעים על החסד שלו, אבל אנחנו השכנים שלו, שאנחנו מבית לבית, אנחנו ראינו את החסד הזה בעינינו כל הזמן. את החסד הזה, הוא לא היה מזמין אנשים לסעודת שבת, ודאי שהיה מזמין אנשים קשי יום וגם אנשים בעייתיים וגם אנשים לא בריאים, היה מזמין אצלו לבית לסעודה, והם ידעו קבוע המקום שלהם זה המקום זה זה הבית שלו. ולא רק שהיה מדובר באחד, בשניים, גם משפחה, היה מארח אצלו בבית לשבתות משפחה שלמה, לא קטנה אפילו, ולא כולם ישנו אצלו בבית, לא היה מקום, אבל שולחן של שבת. זה היה משהו מיוחד, איך שהוא עשה את כל הדברים האלה כל כך ברצון, כל כך בטוב לב כל כך, שזה היה הדברים האלה מיוחדים במינם. אבל גם החסד שלו, כל אחד, ואני יכול להעיד, הרי הוא אחראי, כל עני שמגיע לכרם ביבנה היה עובר דרכו והוא היה נותן לו פתק, אז הרבה מהבאים באו וסיפרו לנו, הוא היה למשל רגיל לתת כך וכך מהגמ"ח של הישיבה, וחוץ ממה שהיה נותן ראשית כול היה נותן פרטי, מהכסף שלו, אבל גם היה נותן מהגמ"ח של הישיבה, אז הוא במקום שהמבקש הזה ירוץ לגמ"ח ולקבל את הכסף, אז הוא אומר לו: תשמע, אני נותן לך כעת את הכסף שאני יודע שהגמ"ח נותן, אני נותן לך את הכסף הזה, ולא מדובר בכסף קטן, ואני אחר כך אדאג לקבל את הדברים האלה מהגמ"ח. אבל ראית איך שזה היה ברור לאנשים האלה, והיה חסר להם כל כך הנקודה הזאת. אז היה לו בעצם את השילוב, מצד אחד גריס באורייתא תדירא, כל רגע ורגע, וביחד עם כל הדברים האלה, בתקופה האחרונה, התקופה הקשה הזאת, שהלב התחמץ לראות מה קורה, הייתי שואל אותו והייתי מנסה לעודד אותו, וראיתי הוא לא צריך עידוד. הוא אומר: "הקדוש ברוך הוא יעזור בעזרת השם". והאופטימיות שלו הייתה, הוא האמין שבעזרת השם הוא ייצא מזה, כך הוא האמין שהוא ייצא מזה, כשהיינו רואים אותו כשבקושי יכול לדבר, וכשהוא בא לתפילה הוא משתעל כל שנייה ושנייה, ראינו את ייסורי הגוף וייסורי הנפש, והוא אמר: "ברוך השם, זה הרבה יותר טוב, ובעזרת השם זה יהיה בסדר". אז ראית את האדם השלם. ומה אני רוצה לומר? זה לא היה רק ר' אפרים, זה בעצם, ייבדלו לחיים ארוכים כל בני המשפחה ובראשם הרבנית, שהבית הזה היה בית של כל המשפחה. כל המשפחה הייתה מאוחדת בנקודה הזאת של החסד ושל האכפתיות, זה היה דבר של כל המשפחה. ותיבדל לחיים ארוכים הרבנית רבקה, שאנחנו מאחלים לה שהקדוש ברוך הוא ייתן לה את הכוח להתמודד עם הדברים הקשים שהיא כל כך עברה. אנחנו ממש אני מרגיש בפטירה של רב אפרים, נוצר כאן חלל שאי אפשר למלאות, אי אפשר למלא. זה שילוב כזה של יראת שמיים, ואהבת תורה, ואהבת הבריות, וחסד, ודאגה לכל אחד ואחד, ומאור פנים, וחריצות, איזה חריצות עצומה, וזריזות, כל השילוב הזה של כל הדברים האלה זה משהו נדיר מאוד. וממש אני חש בהרגשה שלי שזה חלל שקשה מאוד למלא אותו. אבל אנחנו רק צריכים להתפלל להקדוש ברוך הוא, אנחנו מקבלים את ה את הדין הקשה הזה על צדיק גדול כל כך, שכמו שכבר אמרו מקבלים אותו למעלה בשמחה. אנחנו מתפללים להקדוש ברוך הוא, שהקדוש ברוך הוא ייתן את הכוח להתמודד עם ה למשפחה להתמודד עם האסון הנורא הזה, ושהקדוש ברוך הוא ייתן את הכוח להתנחם ולהתעודד. ואנחנו נזכה בעזרת השם: בלע המוות לנצח ומחה השם אלוקים דמעה מעל כל פנים ונאמר אמן. ראש בית המדרש להלכה, הרב יוסף יקותיאל אפרתי. רב אפרים, מסתמא אם עכשיו היינו שואלים אותך, היית אומר, איך אנחנו עוברים על דברי המשנה ברורה? אבל רב אפרים, אני רוצה לומר לך מעשה אחד. רב חצקל אברמסקי עמד בלוויה של רב בעל הפיאן, בפסגה 55. וכשהיו מדברים תוך כדי ההספד, היה מכה במקל על הרצפה כי הוא רוצה לשמוע. כשנסתיימו ההספדים, והיה שמה הספדים מופלאים, הספד הידוע של רב חיים שמואלביץ, בזמן שרבי יצחק הוטנר היה בירדן, מה שהוא דיבר בהספד לרב בעל ה... אבל כשנגמרו ההספדים, אמר רב חצקל אברמסקי זכר צדיק וקודש לברכה, לרב עמרם זקס מסלבודקה, אמר לו: זה אני מבין, יש ט"ז, שמותר להוסיף, אבל איפה מצאנו היתר למעט? רב אפרים, כל מה שאמרו פה אמת, בלא שום תוספת של הט"ז, של ד"ש ביורה דעה, אבל עדיין אנחנו ממעטים! עדיין אנחנו בגבולות של המשנה ברורה על ראש חודש. אחיי ורעיי, הייתה לי זכות לראות את רב אפרים, מהזמן של תשל"ב, ל"א, מנחמני, ארבעים ושבע, וללכת בבוקר להתפלל בקדושי אנטופול, ואחרי זה כשהיינו חוזרים מהרב, מהרב אלישיב, הוא היה מקריא, היה כותב את הדברים. נדמה לי שאפשר להגיד, והזכיר את זה קודם מורי ורבי הרב בארי, אחי ורעי, מלמד שבחו של אהרן שלא שינה. הפשט הוא לא שהוא לא שינה יום אחד הוא חשב ככה ויום אחד הוא חשב ככה. הנקודה בעבודת השם אמיתית, עבודת השם נבחנת ברציפות שלה, במהלך הזה שכל הזמן רב אפרים היה עולה ומתעלה בעבודת השם. עולה ומתעלה! מהזמן שהוא בא, תמחלו לי, אחרי טירונות, להגיד לחבר'ה שהולכים להתגייס שייזהרו שלא יחילו לשם, עד לזה שהוא מדריך כל אחד ואחד בנועם, אבל בדיקדוק הלכה, בדיקדוק הלכה בלי שום שינוי! דבר אחד, רב אפרים, ידוע הדברים המופלאים של היערות דבש בחלק ב', בדרוש ז'. זה לא הספד, זה לעצמנו אני אומר. אומר היערות דבש: כאשר הצדיק מתבקש לבית עולמו, אז יש כעת, והוא מונה, יש כעת בעולם תורה ומידות ודברים שהיו אצל אותו צדיק. מה צריך כל אחד מאיתנו לעשות? אומר היערות דבש: זה לעשות, לקחת משהו של רב אפרים לנכס לעצמנו בעבודת השם. זה החוב האמיתי! ולכן כל התלמידים וכל החברים וכל אלה שהיה להם איזה שהוא קשר עם מורנו רב אפרים, הספדים שמענו, אבל החיוב שלנו זה לילך בדרכיו. החיוב שלנו זה לקחת משהו מאותם דברים של אותו גבר דחיל חטאין! הרי היראת שמיים שלו בענוותנותו היא הייתה הרי כל כך אמיתית, כל כך חזקה. אומרים פעם שאחד מגדולי תלמידי רב חיים מבריסק אמר, לא דיבר לא על הגאונות ולא על התורה, אמר אבל: בימי חייו לא ראה יראת שמיים כזה! הזכירו פה, טוב, הוא בהלכה, אז לא נופל מהשרוול איזה שהם אמירות, ואפשר להקל ואפשר להחמיר ואפשר ככה. לא! יש עמל התורה שעל כגון זה כביכול הקדוש ברוך הוא אומר: אלעזר בני אומר, המדרש אומר בתחילת ויקרא, בדין קורבנות, איש כי יקריב קרבן להשם, הדא הוא דכתיב: הבן יקיר לי אפרים! ואם אנחנו את זה נעשה ובדרך הזאת נפעל לכלל ולפרט, זה יהיה העילוי נשמה הגדול למורנו רב אפרים. הבן, ר' מנחם רוזנשטיין. אבא, הלכת פתאום. סבלת הרבה, אבל נפטרת פתאום, הפתעת אותנו. זה לא סתם היה בפרשת בראשית, ביום שמתחילים בו ללמוד בחזרה, לקרוא עוד פעם את התורה. כל חייך היו סביב התורה. פעם אמרת לי: אתה רוצה לדעת עצה איך להיות גדול? תיקח איתך ספר לכל מקום. לא רק נאה דורש, ככה עשית. כל מקום, מחכים בתור לרופא חמש דקות, הספר נפתח. מחכים בסופר עד שהקופאית, להגיע לקופה, בין לבין, הספר איתך. כל מקום, כל חור. כל חייך היו סביב התורה. לא עניין אותך שום דבר חוץ מזה. לא היה אפילו מה מה שלא שייך. מה שקשור לתורה, מה שקשור למצוות זה טוב, מה שלא, זה לא. זה לא מעניין. לא התעניינת בשום דבר חוץ מזה. כל חייך דקדקת בהלכה. לא סתם שהעידו עליך לא מעט אנשים שלא היה לך מצוות שאתה דש בעקביו, זה לא היה קיים. מצווה גדולה ומצווה קטנה שוות הן. איסור גדול, איסור קטן, איסור שאנשים מתעלמים, לא היה קיים. לא יכולת להבין איך אפשר לא לעשות ככה. זה פשוט לא היה, לא היה הווא אמינא אפילו, כלום. לא היה צורה לחשוב משהו אחרת. גם בימים הקשים, שלא היה קל, שסבלת הרבה. גם בלילות הטרופי שינה, שרצית לשתות כוס קפה, כי לא יכולת לישון בגלל הכאבים, לא הסכמת לשתות עד ששלחת אותי ללוח שנה לבדוק שעלות השחר, הדעה המחמירה, עוד לא הגיע. רק אחרי ששמעת שעוד לא הגיע עלות השחר שמחת, אמרת: יופי, אני יכול לשתות קפה. לא זזת מזה אף פעם. מהרגע שקמת בבוקר מוקדם, בדרך כלל עוד לפני הבוקר, תמיד ממני דרשת להגיע בזמן לתפילה. אמרת: אתה צריך להיות בזמן לפני שמתחילים, כבר עם תפילין, מוכן. אבל לך, אתה היית הרבה לפני, הרבה. ככה כל יום ויום, משך כל היום כולו, לא זזת מההלכה עד שהלכת לישון. וגם כשהלכת לישון לא זזת מזה. לפעמים שאלות שהיו של אנשים דחופות באמצע הלילה והיו שואלים, והיית עונה בשמחה, היית אומר להם: תדלגו על כל ההתנצלויות, מה השאלה? תמיד דאגת לזה. כל בוקר, כשבירכת לברך את עמו ישראל באהבה, לקחת את זה באופן אמיתי. אמרת: אני מברך באהבה, אני לא יכול לשנוא, אני לא יכול לפגוע. ניסית לעזור לכל יהודי שהיה לידך, דאגת לכל אחד. כששמעת שיש מישהו שחולה, עצרת את הכל, הלכת אמרת תהילים. כששמעת רחמנא ליצלן שהיה איזה פיגוע, היית ישר עוצר, הולך ואומר תהילים. לא הכרת את האנשים, זה לא משנה, היית הולך להגיד תהילים. במיוחד בזמן עכשיו של המלחמה, השם ישמור, לא הפסקת להתפלל על כל החיילים שיחזרו בשלום, שאף יהודי לא ייפגע. הגברת, גם ככה קודם התפללת, והגברת עוד יותר, מעל ומעבר. הרגשת שאתה כהן, שמרת על הכהונה שלך, על הקדושה. אתה תפסת את מידתו של ראש הכהנים, של אהרן הכהן. הכל היה אצלך בשקט, אבא. מעולם, אבל מעולם לא שמעתי אותך מתגאה או מספר שעשית משהו, מעולם לא. שמעתי מאנשים אחרים, שסיפרו לי, אבל זה רק היה מסביב, ממך לא שמעתי כלום. הכל היה בשקט. פעלת המון, עשית המון. וכמה שאני חושב שאני יודע, אני יודע שיש עוד הרבה יותר שאני לא יודע מזה. תמיד שמרת על קדושה ושתיקה. גם לפעמים כשהיו אנשים שפגעו בך, אנשים שציערו אותך בכל מיני מקומות, מעולם לא דיברת על אף אחד, כלום. אף פעם לא סיפרת. תמיד היינו שומעים את זה רק מבחוץ, ויש בטח גם הרבה דברים שלא שמענו, לקחת איתם. כשהיו לך ייסורים, קיבלת את כולם באהבה. חיזקת אחרים באותו זמן. שמרת על לשונך. מעולם לא שמעתי אותך מדבר לשון הרע על יהודי, מעולם לא. גם כש... גם אנשים רשעים אפילו, אסור היה לדבר עליהם. כשהיית שומע לשון הרע, היית אומר: ממשיכים, לא לא, לא עכשיו. כל דרכך, כל חייך היו בשלום, ותמיד ניסית לעשות שלום בין אנשים. ברחת ממחלוקת, ברחת מזה כמו מאש. לא רצית לשמוע על מחלוקות, לא רצית לשמוע על דברים כאלו. היית הרב של כולם, אהבו אותך כל כך. אבל גם היית אבא, אבא שלנו, אבא של המשפחה. סבא של נכדים שכל כך אהבו. ידעת לצאת איתם גם בטיולים, בבין הזמנים, בחופשים. ידעת בשבתות כשכולם מגיעים, לעשות להם עליות של שבת או כל מיני דברים כאלו. כולם אהבו אותך, כל הנכדים נקשרו אליך. היית אבא שהתעניין, שבדק, שחינך. כל כך שמחת שסיפרו לך על כל... כל פעם שעושים איזה סיום, כל פעם שעושים איזה מבחן. כמה דרבנת את כולם לעשות מבחנים, אמרת: תעשו, תעשו מבחנים, זה מה שמחזיק, אל תוותרו לעצמכם. כמה שמחת כל פעם מזה. שסיפרתי לך כשהיה... כשהיית בייסורים, שסיפרתי לך שהבן שלי לומד, כמה שזה שימח אותך. כמה שזה חיזק אותך, אמרת: בשביל זה שווה לי לחיות, כשאני שומע שהנכדים שלי לומדים תורה. תמיד בכל אירוע משפחתי היית הראשון שדואג להכל, בחריצות. בודק שהכל בסדר, שהכל מסתדר, שאין בעיות. ואם יש איזה תקלה, ראשון ישר קפצת לסדר את זה, דאגת לכולם. נעלמת לנו פתאום. תמיד חיזקת את כולם, חיזקת את אמא, היית אומר לנו תשמרו על אמא, שתהיה חזקה. אנחנו נעבור את זה, נעבור, נעבור בשלום בעזרת השם. תמיד ככה אמרת. והנה פתאום, בלי שאף אחד חשב, פתאום בשמיים רצו אותך. אני רוצה לבקש ממך סליחה אבא, בשמי, בשם כל המשפחה. אם צערנו אותך פעם, אם לא שמענו בקולך, לא עשינו את רצונך כמו שרצית. מבקש בשמי, בשם כל המשפחה. עכשיו אתה הולך לשמי שמיים. תתפלל שיהיה לנו סיעתא דשמיא לעבור את התקופה הקשה הזאתי, להתאושש, לשמור על המשפחה, על כל עם ישראל. רוצה גם להודות פה לכל מי שסייע, והיו רבים וטובים שסייעו. פגשנו הרבה אנשים טובים שעשו את יכולתם, כל אחד מה שיכל. תודה לדודים, לברוך, חווה וצביה, לאחיותיי, לגיסי, שעשו מעל ומעבר, השאירו אותי בחוץ, לא רצו שאני אכנס, ועשו הם את כל העבודה הקשה. נפלאו דרכי הבריאה. אנחנו יודעים ש"הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא". עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלושה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת, מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך, למקום עפר, רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. ה' נתן וה' לקח, יהי שם ה' מבורך. והוא רחום יכפר עוון ולא ישחית והרבה להשיב אפו ולא יעיר כל חמתו. יתגדל ויתקדש שמיה רבא. בעלמא די ברא כרעותיה, וימליך מלכותיה, ויצמח פורקניה ויקרב משיחיה. בחייכון וביומיכון ובחיי דכל בית ישראל, בעגלא ובזמן קריב, ואמרו אמן. יהא שמיה רבא מברך לעלם ולעלמי עלמיא. יתברך וישתבח ויתפאר ויתרומם ויתנשא ויתהדר ויתעלה ויתהלל שמיה דקודשא בריך הוא, לעילא מן כל ברכתא ושירתא, תשבחתא ונחמתא, דאמירן בעלמא, ואמרו אמן. יהא שלמא רבא מן שמיא, וחיים טובים עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן. עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל, ואמרו אמן. יוצאים מפה לבית העלמין ברחובות. תלמידים מוזמנים לשאת את המיטה. אל תכבה את זה, אל תכבה את זה. תגיד, יש הלוך וחזור? איפה נמצאים האוטובוסים? ליד הבית ספר. ליד הבית ספר? הלוך ושוב? כן. האוטובוסים נמצאים ליד בית הספר התיכון, הסעות הלוך וחזור.